המגפה המתוקה והצרה האמיתית עם ממתיקים

בעולם שבו הכול נצבע במתוק (אפילו הסושי, הלחם והמים), מתקיים מרדף אחרי הממתיק האולטימטיבי. הוא דל קלוריות ("לא משמין"), בעל טעם "טבעי" ו"לא רעיל". אבל ממתיקים – אולטימטיביים או סכרניים – רק מחמירים את המצב, ואנחנו נשארים רעבים

אחרי כך וכך מטופלים שפגשתי במהלך העשור החולף, אני יכולה לדווח שחלק ניכר ממי שמגדירים עצמם כבעלי תשוקת יתר למתוק ניזונים בעיקר ממזונות עמילניים. הם יעדיפו, למשל, את הבננה על פני פירות אחרים, את תפוח האדמה על פני ירקות אחרים, יאכלו כריך "בריאות" לארוחת צהריים (במקום ארוחת צהריים…) ופריכיות בין לבין. סביר להניח שישתדלו להימנע מאכילה בשעות הבוקר ויסבלו מרעב גדול בחציו השני של היום, יתלוננו על התקפי רעב אחר הצהריים ותכופות גם בלילות, ישתו נס קפה עם סוכרזית וירגישו תאווה גדולה לעוגות, בורקסים ומעדני חלב (מתוקים עד זרא, אפס אחוזי שומן). הם מוּעדים לשתות מעט מדי ולהעדיף מיני משקאות "דיאט" ו"זירו" למיניהם. דפוס האכילה הזה פירושו רעב תמידי, סמוי, שתוצאת הלוואי שלו היא השמנה. הוא נובע מהאבולוציה האנושית, המותאמת לשרידה בתנאי רעב אמיתיים, כי אוכל מתוק מהווה מזון מיַדי לתאי הגוף והמוח המורעבים.

אכן, אחד המאפיינים התזונתיים הבולטים של התקופה מתפרש כסטייה חריפה לכיוון הטעם המתוק. כך, למשל, מסעדות יפניות המגיעות ממסורת שזיקקה לדרגת אמנות את איזון הטעמים, מגישות סושי מומתק ורוטב סויה מומתק וחמוצים מומתקים. ובעוד המגמה הזאת הולכת ומתעצמת, הדיון בה ובהשלכותיה המטרידות כל כך נוטה להצטמצם לשאלת רעילותם כן\לא של הממתיקים המלאכותיים, ולמרדף אחר הממתיק האולטימטיבי.

מה שהממסד הרפואי מתקשה להבין

בשלב כלשהו גילה הממסד הרפואי שסוכר זה רע, ואחר כך הגדיל לעשות וקבע גם ש"פחמימות ריקות", שאינן אלא עמילן שזוקק ותכופות גם עובד ממיני דגנים (אורז, חיטה, תירס), גם הן רעות. זה בוודאי נכון מאוד, אך זוהי הגדרה צרה מכדי שתתאר את התופעה ששני אלה מייצגים. כיוון שכך, דומה שנכון לשלב זה באבולוציה שלו, הממסד הרפואי ותפישות התזונה שהוא מייצג אינם יודעים כיצד לרפא אותה.

הרפואה הסינית העממית, שרצתה בעיקר לשמר את בריאות נתיני הקיסרות, עסקה רבות בסוגיות הנוגעות לתזונה, והגדירה (בין היתר) חמישה טעמים: מתוק, מר, חריף, חמוץ ומלוח. היא התכוונה לטעמים במתכונתם המקורית, המעודנת: מתוק כמו בטטה, מריר כמו חסה, חריף כמו צנונית, מלוח כמו דגי ים וחמוץ כמו חמציצים. היא קבעה שכל אחד מהטעמים מזין איבר ראשי אחר בגוף האדם, אשר מייצג את אחד מחמשת האלמנטים שמרכיבים את הגוף ואת המהות האנושית עצמה: המתוק את מערכת העיכול (טחול) ואת אלמנט האדמה; המר (כמו אוכל שרוף) והחריף (כמו צ'ילי ומזונות בעלי חריפות חמה) את הלב ואת אלמנט האש; החריף (כמו צנונית או ירקות מצליבים אחרים) מיוחס לריאות ולאלמנט המתכת; המלוח לכליות ולאלמנט המים; החמוץ והמריר (כמו חסה) מיוחסים לכבד ולאלמנט העץ. האיזון ביניהם הוא אחד המפתחות החשובים לבריאותנו, והפרתו משמעה פגיעה יסודית בה.

לפיכך, כאשר אנחנו צובעים במתוק חלק ניכר ממזונותינו, אנחנו ממסכים על טעמיהם הטבעיים (לרבות הטעם הנייטרלי של המים) ואִתם על אבחנות הגוף, על תחושותיו ופעילותם התקינה של חושיו. שוב איננו יודעים לזהות את צרכיו. כשהקרוסלה הזאת ממשיכה להסתובב, אנחנו מבלבלים אותו עוד יותר ומכניסים אותו לדחק (סטרס) מובנה, וממניעים אבולוציוניים שכבר אינם רלוונטיים עבורנו, הוא מורה לנו להסתער על המתוק. זהו הלופּ התזונתי שבתוכו מתנהלים חייהם של רבים מאוד בינינו.

מה עושים לנו הממתיקים

ממתיקים מלאכותיים באשר הם, בדיוק כמו סוכר, גורמים לנו סטייה עזה ביותר לכיוון המתוק, ולהפרה קיצונית באיזונים של חוש הטעם ושל הסדר הטוב של גופנו. בהדרגה הוא נכנע, לומד לסתום את האף ולאכול עוד ועוד מתוק. זה לא באמת משנה לו אם המתוק הזה שווה אפס קלוריות. התפריט שלנו שוב לא מסוגל להזין אותנו. אנחנו רעבים, מזהים שובע כמה שאנחנו מתארים כ"מפוצצים" אחרי ארוחה דשנה מדי שאינה יכולה למלא את צורכי הגוף. הרעב הזה מוביל אותנו לתשוקה למתוק שאותה אנחנו מבקשים לפתור, מתוך אותה הבורות התזונתית, באמצעות המתקה נטולת קלוריות, וכן הלאה והלאה.

תכופות מלווה את מי שניזונים כך מין בחילת רקע שאִתה קמים בבוקר וצולחים את היום. אליה עשויים להתלוות סימפטומים של צרבת קלה, בטן נפוחה, תחושת כבדות אופיינית והיעדר חיוניות מובנה. הם נובעים מאי-סבילות שמפתח הגוף בהדרגה כלפי התפריט. יש המתמודדים עם זה באמצעות "דיאטה" שבמסגרתה הם סבורים שעליהם להיות רעבים כל הזמן, ובפעילות גופנית שבהחלט עשויה לעזור ולאזן, אך זו לעתים קרובות אינטנסיבית מדי ונדירה מדי.

הגמילה ממתוק והחזרה לבריאות הפשוטה

איך יוצאים מזה? זה די פשוט, למען האמת. קמים בבוקר (לא מאוחר), שותים הרבה מים ואחר כך אוכלים ארוחה מזינה ולא מתוקה. בצהריים (ולא אחר הצהריים) אוכלים ארוחה מבושלת שכוללת דגנים (כמו אורז, קינואה, כוסמת), קטניות (כמו עדשים, שעועית וחומוס) או דגים, וירקות (מבושלים). בערב (ולא בלילה) אוכלים ארוחה קלה יחסית, המורכבת בעיקר מירקות ומדגנים. בלילה לא אוכלים בכלל, כי אם אוכלים ככה כבר לא רעבים. שותים מים תמימים בין הארוחות ומשלבים פעילות גופנית מתונה בסדר היום.

יהיו מי שיחדלו כך כמעט לגמרי מהנטייה למתוק, ואחרים שהיא מובנית בחתך הגנטי שלהם. אלה הם טיפוסי האדמה, אם נחזור לאפיון הסיני; מי שאופי חיידקי המעיים שלו מובילים אותו לשם, אם נציץ לרגע במחקר העדכני; או אנשים, ובעיקר נשים, שהחולשה כרוכה במצב גופם, ומעודדת אותם לצרוך מתוקים הגורמים להמרצה זמנית (מה שאנחנו מכנים "טיפוסים חסרים"). העניין הוא בכך שבתוך סדר יום כזה אפשר להמשיך לאכול מתוק. עכשיו זה יהיה במתינות, ללא דחף בלתי נשלט ובעיקר – לא במקום אוכל אמיתי.

מאת: תמר נהרי

עורכת ונטורופתית

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s