מגפת הצליאק המדומה

כאשר בוררים את המוץ מן התבן של טרנד הגלוטן, מתגלה מגפת צליאק מדומה שמחוללת החיטה בעצמה

הולך ומתגבר הרושם כי מחלת הצליאק הפכה למגפה של ממש, אם כי רצונית ברובה. אנשים מצהירים בעיניים נוצצות שחדלו לאכול את הדברים האלה שיש בהם גלוטן. המתונים ביניהם שותים בירה ואוכלים שיבולת שועל (קוואקר), אולי "חוטאים" באיזו חת'כת עוגה פה ושם. אחרים הולכים על כל הקופה ומחילים על עצמם דיאטת צליאק מוחלטת, כאילו גם שארית זניחה של החלבון תחולל בגופם תגובה אלרגית חמורה.

אינני יודעת אם קיימות סטטיסטיקות ראויות באשר לממדי המגפה שפשטה בעם, אך ניכר שהיא נוגסת בו בכל פה. רבים מאמינים בכל ליבם כי הם לוקים באלרגיה לגלוטן, והופכים את חייהם למסובכים ללא סיבה או צורך. ארוחותיהם אינן בריאות כפי שהם סבורים, כי בשם הפיכת הגלוטן לחזות הכול תכופות הם צורכים כמויות מופרזות של מזון מן החי ושל מזון תעשייתי ריק, מתוק (או מלוח או שמן). מזיק. לאורך זמן הם עלולים לחוש שמנקר בהם מין רעב תמידי, כמעין חוסר סיפוק תזונתי המלווה את חייהם.

לטרנדים אין הומור

טרנד הגלוטן משולל הומור וספונטניות, אך גם הבנה לבריאות האדם או לבריאות סתם – דברים שמוטב היה שילוו את חיינו באופן כללי, ואת הצָלחת גם. הוא נובע מהנחת מוצא שגויה ומתסחופת בריאותית שכמה וכמה מרפאים מטעם עצמם, כמו גם מכוֹני "בריאות" החתומים על פוסטים ממומנים ועל פרסומות ממוסדות – מזינים ללא הרף. הנחת המוצא הזאת מתחזה לאבחנה רפואית, והיא קובעת כי האשֵם בקשת רחבה של תסמינים הפוגעים באיכות החיים – כדוגמת בטן נפוחה ומיני בעיות עיכול קלות וחמורות הזוכות בדרך כלל באבחנה "מעי רגיז", וכן גם עייפות, השמנה והתמכרות ללחם ובני משפחתו – הוא הגלוטן.

אבל הבעיה האמיתית אינה נעוצה בגלוטן עצמו. כלומר, לא בגלוטן לבדו ולא בכל דגן שמכיל גלוטן. האשמה המיידית היא החיטה עצמה, שעברה תהליכי השבחה עמוקים שייעודם המוצהר היה להגביר את היבול, להאריך את חיי המדף ולשפר את יכולת האפייה שמבטיח הדגן הכי נפוץ בעולם.

המשביחים עשו עבודה טובה עד כדי שמִדָגן מזין, בריא ונוח לאפייה, הפכה החיטה למפלצת גלוטן. ולמה גלוטן? כי ככל שתכולתו רבה יותר ואופיו "חיטתי" יותר, כך הופך הבצק אלסטי יותר ומאפשר לאופים ולקונדיטורים לעשות בו כמעט כל העולה בדעתם. עכשיו היא (החיטה) עוד יותר נוחה לאפייה, הרבה יותר מתוקה, בעלת חיי מדף ארוכים ביותר, הרבה יותר ממכרת ומאוד לא בריאה. אפשר לומר, שכמו מזונות נפוצים אחרים על שולחננו, החיטה היא מזון שהתעשייתיות טבועה בדנ"א שלו.

גלוטן זה לחלשים

אם בוררים את המוץ מתבן טרנד הגלוטן מגלים שמוטב, אומנם, לצמצם ככל הניתן את צריכת החיטה: לחם ומאפי חיטה (כן, כמובן, גם חיטה מלאה), סולת וקוסקוס, פתיתים ופסטה. המהדרין יכולים בהחלט לסמן גם את הבורגול והפריקי, אף שהם מתקבלים בדרך כלל ביתר קלות במערכת העיכול שלנו.

לעניין הלחם, מי שאינם לוקים באמת בצליאק יכולים ליהנות בבטחה מלחמי כוסמין, שיפון ושיבולת שועל. שני הראשונים מכילים גלוטן (בשיעור נמוך בהרבה מהחיטה) ונוטים להיטיב אתנו. השלישי אינו מכיל גלוטן, אך חולי הצליאק נמנעים ממנו על שום החשש שנארז בצוותא עם מוצרי חיטה, ועל כן דבקו בו שאריות ממנה.

את אלה צריך לסייג ולומר שבהחלט ייתכן שהגוף שלכם לא נוטה לחבב את כל הדגנים. בדרך כלל, זה בכלל לא קשור לגלוטן. יש המגיבים רע לשיפון על שום טעמו החמוץ, העלול להחמיר תסמיני קיבה מסוימים; יש שמדווחים על אי נוחות בעקבות אכילת כוסמין (הקרוב יחסית לחיטה אך לא הושבח למוות); יש שמתנפחים בעקבות אכילת שיבולת שועל (קוואקר) נטולת הגלוטן, וזה לא בגללו; יש מי שגופם אינו נוטה לחבב את הקינואה (נטולת הגלוטן). ויש, אפילו, אי סבילות לאורז, הנחשב לניטרלי שבין הדגנים – בוודאי האורז הלבן.

התשובה, בכל המקרים, היא תשומת לב רבה כלפי הגוף, שתוביל אתכם בבטחה אל התפריט המתאים לו בכל זמן נתון.

 

מי מפחד מטרנדים של בריאות?

אני! אני מפחדת מסופרפודז, מרואופוד, מ"תזונה פליאוליתית" (נו, באמת), מטבעונות, מ"דיאטות לניקוי כבד", מגוג'י בריז, מהימנעות מגלוטן, מעשב חיטה וגם מבליעה בלתי מבוקרת של תוספי תזונה

אני מפחדת מתזונה טרנדית. מסופרפודז, מרואופוד, מ"תזונה פליאוליתית" (נו, באמת), מטבעונות שמתלווה אליה זעם קדוש. מדיאטות לניקוי כבד, מגוג'י בריז, מהימנעות מגלוטן, מעשב חיטה וגם מבליעה בלתי מבוקרת של תוספי תזונה שקראנו עליהם באינטרנט והשתכנענו שיהפכו אותנו למישהו הרבה יותר טוב.

אני גם חוששת מפני השמועה הבלתי מבוססת בדבר התפשטותה הבלתי מבוקרת של אותה תסמונת עלומה שזכתה בכינוי הפסבדו-רפואי "קנדידה רב-מערכתית" (ובלעז "קנדידיאזיס") שפירושו, אם הבנתי נכון, דלקת קנדידית או משהו כזה. וזה קצת מוזר, כי אני נטורופתית. אני משתייכת ביודעין לאותו ענף רפואי שאחראי במידה רבה להתפשטותן הבלתי מבוקרת של רבות מבין אותן שמועות בריאותיות ומגיפות אכילה משונות, כמו, למשל, רכישה ביודעין של תזונה קיצונית המיועדת לספק מענה לחולי צליאק.

למה אני חושבת ככה? קודם כל, כי מי בכלל צריך את כל זה כשיש לנו עדשים ואורז, אגוזים ופירות, שעות להשכים ושעות לאכול, זמן לשתות וזמן לישון, שקדים ודגים ומשהו מתחשב לעשות עם הגוף? הרי זוהי התשובה הטבעית, הבדוקה, הזולה והזמינה ביותר – בוודאי הפשוטה ביותר – לרוב העניינים שהטרנדים והשיטות החדשות מתיימרים לפתור.

ומהי, בכלל, המוטיבציה השוכבת אי שם מתחת להתהוותם של רעיונות כל כך כוללניים הנוגעים לגוף האנושי? למה צריך לנסות להמציא מחדש את מה שנועדנו להיות והוכיח את עצמו כל כך יפה (ואפילו נוסח היטב היטב במיני רפואות מסורתיות), עד שבאו לעולם החקלאות התעשייתית והמזונות המושחתים שהביאה עמה לעולם – מהחיטה המודרנית ועד לתרנגולת בחמישה שקלים וכל מה שביניהם, פסי הייצור של ירקות מנוטרלים, מטוגנים, מוזרקים, מומלחים, מתובלים ומנוילנים, ובצדם גורואים של תזונה האוחזים ברעיונות קיצוניים שמשוּוקים היטב וזורעים בעיקר בלבול, בורות וחוסר כיוון כללי של המין האנושי בנוגע לדבר הבסיסי ביותר שהוא אמור לדעת: איך אנחנו מיועדים לטפל בגופנו.

האם המוטיבציה האמיתית מאחורי זה היא ריפוי? האם הגורו ההוא שמוכר לכם פגישה ותוספים באלפי שקלים יושב מולכם כדי לרפא אתכם? האם "מכון הגמילה" מסוכר ומגלוטן בא לעולם כדי להביא לכם מזור? ואם התשובה על כל אלה היא "לא" רבתי, מדוע בעצם רבים כל כך בוחרים ביודעין לשתף עם זה פעולה? האם דף הפייסבוק שמתהדר באיזו שיטה מהפכנית באמת יביא עמו שינוי מרפא שיישאר לאורך זמן? כמה זמן? חודשים? שנה? הסטטיסטיקות מורות חד משמעית שלא. מקסימום שנה ל-95 אחוז

אולי הקיצוניות היא לא רק השאלה – היא גם התשובה במקרה הזה. התרבות שלנו מעודדת אותה. נדמה כי לרבים קל יותר לצאת לקרב, להכריז על דיאטות ועל מהפכות בריאותיות, ולאמץ הנחיות שיטתיות, ברורות וחדות. דווקא הבחירה בדרך האמצע, באפשרות לחזור לדרך הפשוטה שמבקש מאתנו הגוף, נדמית לפעמים קשה יותר. אולי מפני שכרוכה בה נטילת אחריות אמיתית – על הגוף וגם על התודעה.

 

 

בלוטת התריס: יסודות הטיפול הטבעי

תזונה וצמחי מרפא המומלצים במצבים של תת-פעילות או יתר פעילות של בלוטת התריס, וכמה הערות על שגיאות נפוצות (ומסוכנות לפרקים) הנהוגות בטיפול הטבעי בבלוטה

במקרים מסוימים עשויה התזונה עצמה להוות גורם עיקרי לשיבוש פעילות בלוטת התריס. במקרים כאלה, המתבררים בתשאול מקיף שנערך בטיפול הראשון, יש לה תפקיד חשוב בהחזרת הבלוטה לאיזון. במקרים רבים אחרים, אחראית התזונה להחרפתה של בעיה קיימת, או שהיא מעוררת נטייה מולדת של חולשה בבלוטה.

כך, אכילה מופרזת לאורך זמן של מזונות כדוגמת חרדל, ווסאבי, חזרת, פולי סויה ובוטנים, עלולה לגרום לתת פעילות קלה של בלוטת התריס או להחריף תת פעילות קיימת. לפיכך, בכל מקרה של תת פעילות נוציא לחלוטין את אותם מזונות גויטרוגנים מהתפריט ובמקביל נחזק את הבלוטה בעזרת צמחי מרפא (רא' לעיל). הוצאת המזונות הגויטרוגנים מהתפריט חיונית גם כאשר הרקע לתת הפעילות אינו תזונתי, אלא שאז ישתנה מיקוד הטיפול.

מאידך, במקרים מסוימים של פעילות יתר, יכולה אכילה מידתית של אותם מזונות לסייע באיזון הבלוטה. בנוסף, יוצאו מהתפריט מזונות הממריצים את הבלוטה, כדוגמת אצות ודגי ים, ומזונות המכילים שיעור גבוה של סלניום (אגוזי ברזיל).

מזונות כמו סושי, המכיל דגים ואצות (העשירים ביוד) מחד גיסא, וסויה וּווסאבי (המאטים את ספיגת היוד) מאידך גיסא – נוטים "לשחק" עם הבלוטה. הלוקים בחוסר איזון שלה – לכאן או לכאן – מוטב להם להימנע מסושי,  או לצרוך מאכל מרתק זה באופן מתון ומידתי.

אך מעבר לכך, לטיפול התזונתי תפקיד מרכזי כמעט בכל טיפול נטורופתי טוב. אכילה מתונה, מאוזנת, של מזונות טבעיים בהתאם לשעות היממה, בצד שתייה מספקת של מים בין הארוחות – חיונית לריפוי של כל מצב גופני בלתי מאוזן. לפיכך, הטיפול הנטורופתי המוצלח בתת פעילות של בלוטת התריס (כמו גם בכל בעיית בריאות אחרת) יתחיל תמיד מתיקון התזונה, שעות האכילה, המנוחה והפעילות.

שגיאות נפוצות (ומסוכנות) הנהוגות בטיפול הטבעי בבלוטת התריס

בעבר, מקרים רבים של תת פעילות נגרמו עקב מחסור ביוד (המזין את הבלוטה). על כן היה היוד הטיפול הנפוץ בבעיה. אבל בעשורים האחרונים שוב אין זו הסיבה הנפוצה לתת פעילות של הבלוטה, ועל כן במקרים רבים הלעטת הגוף ביוד – אם ישירות על ידי נטילת המינרל ואם באמצעות תמציות מרוכזות של אצות ים, עלולה להיות הרת אסון. באותו אופן, נטילת תוספי חומצת האמינו טירוזין והמינרל סלניום החיוניים לפעילות הבלוטה, גם היא עלולה לסכן את שלום הבלוטה. לא כל שכן, כאשר משלבים את שלושתם יחד, במטרה "להמריץ את הבלוטה האטית". מכיוון שהסיבות לחולשה אינן נוגעות למחסור בהם, טיפול כזה עלול להביא את בלוטת התריס עד לכדי קריסה, המתבטאת בעלייה דראסטית של רמות ה-TSH, שבעקבותיה עלול להיגרם נזק בלתי הפיך.

בדרך כלל, נדרש טיפול מתון בן חודשים אחדים כדי לייצב את הבלוטה או לכל הפחות כדי להביא לשיפור משמעותי בתפקודה ובתחושת המטופלים. לעתים מקדים השיפור בתחושה את השינוי במדדי הורמוני הבלוטה. שילוב של טיפול תזונתי, פעילות גופנית מתונה וצמחי מרפא (רא' לעיל), מספק בדרך כלל את המענה האופטימלי (לעתים, כאמור, כהשלמה לטיפול תרופתי).

רפואת הצמחים וחשיבותה בריפוי בלוטת התריס

רפואת הצמחים האינטגרטיבית עניינה ברישום פורמולות צמחים אישיות למטופל, המיועדות לאזנו מבחינה כללית ולטפל באופן ממוקד באותם איברים או מערכות בגופו אשר נחלשו ושוב אינם פועלים כראוי.

פורמולות המיועדות לטיפול בחוסר איזון של בלוטת התריס יכללו, בדרך כלל, צמחים אדפטוגנים. זוהי משפחה רחבה של צמחי מרפא שביכולתם לשפר את ההתמודדות (אדפטציה) של הגוף עם מצבי הדחק שמזַמן לנו היומיום. שלושה מהם נחשבים לבעלי יכולת ייחודית לאזן את פעילות בלוטת התריס: הרודיולה רוזיאה, שלצערנו נאסרה לשימוש בארץ (אף שהיא אחד מתוספי המזון הנפוצים ביותר בשימוש בעולם הרחב); הגנודרמה (פטריית ריישי); והבקופה (פשטה שרועה) בעלת ההשפעה הייחודית על מערכת העצבים.

במקרים של פעילות יתר של הבלוטה, יתווספו להם צמחים המסוגלים לעכב את פעילותה, כדוגמת לאונורוס (זנב הארי) בעל ההשפעה הלבבית וההורמונלית; לייקופוס (כף הזאב); מליסה ואחרים.

במקרים מסוימים של תת פעילות (ובשום פנים לא כאשר מעורב בה מצב אוטואימוני), ניתן לצרף לפורמולה תמציות אצות ים עשירות ביוד, כדוגמת הלמינריה או הפוקוס. כאשר השיבוש בפעולת הבלוטה נובע ממצב אוטואימוני, נוסיף לעתים לפורמולה צמחים כדוגמת בופלאוריום (צלע השור).

תוספים נוספים הרלוונטיים לאיזון הבלוטה

כפי שכבר הוסבר, נעוצה חשיבות רבה בשמירה על רמות נאותות של הוויטמינים די ובי-12 בריפוי הבלוטה ובהבאתה לכדי פעילות אופטימלית. מנגד, נטילה יומיומית של ויטמין סי אינה מומלצת – הן באופן כללי והן בהקשר לבלוטת התריס.

המידע הנ"ל אינו מהווה תחליף לטיפול נטורופתי, לא כל שכן לטיפול רפואי, והוא מוגש כרקע בלבד לטיפול בקליניקה

בלוטת התריס: חמשת הגורמים העיקריים ליציאתה מאיזון

גורמים נפשיים, גנטיים, שלבי החיים השונים, התזונה ואורחות החיים – לכולם השפעה על בלוטת התריס. תכופות מדובר בשילוב של אחדים מהם

1. מתח מתמשך או ממוקד

אפשר לראות במיקומה של הבלוטה בקדמת הגרון ובמרכזו אות לפגיעותה הרבה. ואמנם, היא נחשבת לאחד האיברים "הסופגים" ומבטאים את המתח היומיומי שבתוכו חיים רבים מאתנו. לפיכך, תת-פעילות קלה ומתמשכת של הבלוטה ( TSH עד 12) אופיינית בעיקר לנשים שבחיי היומיום שלהן ניכר מתח פנימי רב והנינוחות מהן והלאה.

סוג אחר של תת פעילות קלה, כרונית ומתמשכת, מתחילה לעתים בתירואידיטיס – דלקת אקוטית של בלוטת התריס, שבין מאפייניה הבולטים יימנו שלשולים וחולשה הנמשכים על פי רוב שבועות אחדים. דלקת זו פורצת לעתים כתוצאה מטראומה או ממתח נפשי רב וממוקד הנגרמים, בניגוד למצב המתואר בפסקה הראשונה, מאירוע חיצוני (מוות של קרוב, פרידה, מעבר מגורים טראומתי, משבר ממין אחר). כאשר הדלקת שוככת מתפתחת לעתים קרובות, במהירות או באופן הדרגתי, תת פעילות כרונית של הבלוטה היכולה להתאפיין בערכים גבוהים יותר של TSH  מאלו שהודגמו במצב הראשון.

2. הגורם הגנטי \ האוטואימוני: השימוטו וגרייבס  

רבים מבין הלוקים בחוסר איזון כרוני של הבלוטה יכולים למנות קרובי משפחה מדרגה ראשונה או שנייה, הלוקים או לקו בו בשלב כלשהו במהלך חייהם. תכופות מדובר בתגובה אוטואימונית של מערכת החיסון, המייצרת נוגדנים כנגד חלבוני הבלוטה. נוגדנים מסוגים מסוימים אחראים לתת פעילות כרונית (ותכופות חמורה), המכונה מחלת השימוטו. נוגדנים מסוג אחר אחראים לפעילות יתר של הבלוטה, שאף היא עלולה להיות חמורה למדי, ומכונה מחלת גרייבס.

כאשר מתגלה חוסר איזון של בלוטת התריס, חשוב לערוך בדיקות דם לבירור קיומם של נוגדנים. כאשר מדובר בתת פעילות יש מבין הרופאים כאלה הנוטים "לפסוח" על עריכת בדיקות דם פשוטות אלה, משום שככל שמדובר בתת-פעילות הן אינן משמעותיות לעצם הטיפול המוצע. אך קיומם של נוגדנים ובעיקר שיעורם, מהווים מדדים מהותיים להבנת מקורות המצב ולטיפול בו. וככל שמדובר בתגובה אוטואימונית קבועה, ישמש הטיפול הטבעי במקרים רבים כטיפול משלים לטיפול התרופתי (אשר במקרים של פעילות יתר הוא בהחלט עשוי להיות זמני), ומטרתו תהיה להביא את הגוף למצב אופטימלי על אף קיומם של נוגדנים בדם. וזה בהחלט אפשרי.

3. תזונה

למזונות שונים יכולת להשפיע על פעילות הבלוטה כאשר הם מהווים חלק מהתפריט היומיומי.

מזונות גויטרוגנים, כדוגמת ירקות ממשפחת המצליבים, סויה ומוצריה, בוטנים ומוצריהם, צנוברים ואחרים, עלולים לחזק תת פעילות של הבלוטה ובמקרי קיצון אף לגרום לה, כאשר נאכלים בכמויות מופרזות לאורך זמן. מנגד, אכילה מופרזת של מזונות המכילים יוד, כדוגמת אצות ים ופירות ים; מזונות המכילים את המינרל סלניום (אגוזי ברזיל); מזונות המכילים את חומצת האמינו טירוזין (ספירולינה וכלורלה) – עלולה להחריף מצבים של היפרתירואידיזם ובמקרי קיצון אף לגרום להם.

גם בעיות אכילה, ובפרט דיאטות קיצוניות ותנודות חריפות במשקל לאורך החיים, הן גורם נפוץ ליציאת הבלוטה מאיזון.

4. הריון

נשים רבות לוקות בחוסר איזון של בלוטת התריס במהלך ההיריון או מיד אחריו. תכופות מדובר בתירואידיטיס (דלקת אקוטית של הבלוטה) החולפת והופכת לתת פעילות, זמנית או קבועה. נדגיש כי רבות מהנשים הלוקות בחוסר איזון של הבלוטה סביב תקופת ההיריון מחלימות באופן ספונטני, והטיפול הטבעי יהיה להן לעזר רב. הוא יוכל לקצר את זמן ההחלמה ולסייע במניעת התפתחותו של מצב כרוני של תת פעילות של הבלוטה.

5. גיל ומחסור בוויטמינים די ובי-12

עם השנים נוטה הבלוטה להיחלש, ותת פעילות קלה היא אחת הבעיות הנפוצות ביותר בגילים המתקדמים – אצל נשים וגברים כאחד. במקביל, יורדת עם הגיל יכולת הגוף לסנטז (או להפעיל) את הוויטמין די בעזרת חשיפה לשמש, ועל כן סובלים רבים מהמבוגרים מרמות נמוכות שלו. גם יכולת הספיגה של ויטמין בי-12 יורדת עם הגיל. בין השלושה קיימת זיקה עמוקה, ובמהלך ריפוי הבלוטה אנו מקפידים על שמירה של רמות נאותות של שני הוויטמינים בדם – בדרך כלל בעזרת תוספים מתאימים.

לפיכך אני ממליצה לכל אדם, במיוחד משנות החמישים שלו ואילך, לוודא כי במסגרת בדיקות הדם הכלליות התקופתיות הנערכות לו נבדקים ערכי ה-TSH, הבי-12 והוויטמין D. לשלושתם השפעה ניכרת על רמת הוויטליות, מצב הרוח והחוסן בפני מחלות ודלקות בגוף, והם ניתנים לתיקון בקלות יחסית.

המידע הנ"ל אינו מהווה תחליף לטיפול נטורופתי, לא כל שכן לטיפול רפואי, והוא מוגש כרקע בלבד לטיפול בקליניקה

בלוטת התריס: מדוע מומלץ הטיפול הטבעי גם במקביל לנטילת תרופות?

האם הטיפול הטבעי מהווה תחליף לטיפול התרופתי בבלוטת התריס? האם בעקבותיו ניתן יהיה להפסיק את נטילת התרופות? אף שהתשובה יותר מכל אישית, אפרט כאן כמה גורמים המשפיעים עליה

שאלה שאני נשאלת תכופות, כבר בשיחת הטלפון המקדימה את הטיפול, היא האם הטיפול הטבעי מהווה תחליף לטיפול התרופתי והאם בעקבותיו ניתן יהיה להפסיק את נטילת התרופות. אף שהתשובה לשאלה היא, יותר מכל, אישית, אפרט כאן כמה גורמים המשפיעים עליה

במצבים חדשים יחסית של תת פעילות, בהם רמות ה-TSH  אינן עולות על 12 לערך  וטרם הוחל הטיפול התרופתי – אני ממליצה לסור לייעוץ לפני קבלת ההחלטה על נטילת התרופה. בחלק בלתי מבוטל ממצבים אלה אמליץ להתחיל בטיפול טבעי בן חודשים אחדים, המשלב תזונה, אורחות חיים וצמחי מרפא, ועשוי להביא לאיזון של הבלוטה ללא טיפול תרופתי.

במצבים דומים, בהם מדובר בתת פעילות בת שנים אחדות או רבות ובנטילה של תרופות, כדאי מאוד להתחיל בטיפול הטבעי במקביל לנטילת התרופה. בחלק מהמקרים, בעיקר אלה שאינם מערבים פעילות אוטואימונית, ניתן יהיה לשקול הורדה הדרגתית במינון התרופה עם התקדמות הטיפול, אך זאת אך ורק בליווי הרופא המטפל.

בהקשר זה אציין עוד, כי בניגוד לרבות מבין התרופות המשמשות לטיפול במחלות ובמצבים כרוניים, הטירוקסין הסינטטי אינו גורם תופעות לוואי ואינו מסכן את הנוטלים אותו בשימוש ממושך – אלא כאשר הנטילה אינה כראוי, דבר הגורם תכופות לאי יכולת לאזן את החולים ולנטילה של מינוני יתר. גם המיתוס בדבר ניוון של הבלוטה רחוק מלהיות אמת, ובמקרים המצדיקים זאת בהחלט ניתן להפסיק באופן הדרגתי, באמצעות טיפול טבעי ותחת פיקוח רפואי, נטילת טירוקסין לאחר שימוש ממושך. יוצאת דופן בהקשר זה הייתה פרשת האלטרוקסין. אני פוגשת עד היום חולות שנגרם להם נזק מתמשך וחמור, אך כאן מדובר היה בתרופה פגומה.

כאשר מדובר במצב אוטואימוני – כלומר בחולי השימוטו או גרייבס – יש חשיבות רבה לטיפול הטבעי, תכופות במקביל לטיפול התרופתי. משקל רב בהקשר זה יש לרפואת הצמחים. לחולים מותאמת פורמולת צמחים אינדיבידואלית, המחזקת את הבלוטה, מורידה את רמת הדלקתיות בגוף  ומשפרת את תפקוד מערכת החיסון. בכך היא מטפלת לא רק בתפקוד הבלוטה עצמה, אלא גם במצב הגורם לשיבוש בתפקודה. טיפול זה אינו שואף "לרפא" כליל את המצב, אבל הוא במפורש חותר לשיפור מהותי ועקבי שלו.

המידע הנ"ל אינו מהווה תחליף לטיפול נטורופתי, לא כל שכן לטיפול רפואי, והוא מוגש כרקע בלבד לטיפול בקליניקה

הדיאטה האולטימטיבית

המדע והרפואות המסורתיות תמימי דעים בעניין הזה: אנחנו מיועדים לאכול במחציתו הראשונה של היום – וזה גם המתכון הבטוח והבריא ביותר לאיזון המשקל. אז למה קשה לנו כל כך להסכים לבחון אפשרות של שינוי בהרגלי החיים, ומתי מגיע הרגע שבו אנחנו מבינים שסבלנו די?

למרבה השמחה, נותן המדע לאחרונה את דעתו לסוגיות הנוגעות לאורחות החיים. כך, למשל, מחקר שבחן את שעות האכילה וזכה להד תקשורתי מסוים מצא שככל שאנו אוכלים מאוחר יותר את ארוחת הערב שלנו, כך הניצול האנרגתי (הקלורי) שלה נמוך יותר – ובמילים פשוטות: היא משמינה יותר.

במנזרים ובמסגרות של תרגול רוחני הדבר ידוע היטב מימים ימימה, וכך גם בקרב הרפואות המסורתיות: מערכת העיכול שלנו פעילה יותר במחציתו הראשונה של היום. אנו מיועדים לאכול ארוחות בוקר וצהריים מזינות, ואילו בחציו השני של היום איננו מיועדים להרבות באכילה. למעשה, אפשר לוותר על אכילה לאחר ארוחת הצהריים ואלו המבקשים להפחית ממשקלם בדרך בריאה באמת מוזמנים לאכול בבוקר ובצהריים. אחר הצהריים כדאי לאכול ארוחה קלילה למדי, הכוללת למשל פירות או ירקות ומעט שקדים או אגוזים. הגוף אינו זקוק ליותר מזה ותפקודו – הגופני והמנטלי – ישתפר פלאים כאשר נסגל לעצמנו דיאטה מעין זו.

מתכון כזה לחיים יבטיח לא רק משקל מאוזן, כי אם גם שובע וחיוניות. העובדה שאלו הסובלים ממשקל יתר נוטים לדווח על תחושת רעב תמידית ומציקה אינה נובעת, דווקא, ממה שמכונה "בעיות אכילה" – מושג המרמז על צורך כפייתי לאכול ששורשיו נפשיים. תכופות – הרבה יותר מכפי שרבים מהם מעלים בדעתם – מעידה תחושת הרעב על רעב אמיתי, הנובע ממה שאני מכנה "בורות תזונתית". זהו מצב שבו שוב איננו יודעים כיצד לספק לגוף את צרכיו הבסיסיים ביותר, והוא שרוי בבלבול עמוק המיוצג על ידי משקל יתר מחד ורעב תמידי מאידך.

דומה כי אורחות החיים, הכוללים את זמני השינה והיקיצה, השתייה והאכילה, הפעילות והמנוחה, השתבשו כליל בעידן המודרני. דומה כי רוב האנשים אינם מודעים לפגיעה החמורה ששיבוש זה מסב לבריאותם ולאיכות חייהם. חוסר חיוניות, השמנה, מערכת חיסון רעועה, דכדוך, בלוטת תריס חלשה ואפילו ירידה בפוריות – כולם מושפעים במידה משמעותית ביותר מניהול קלוקל של סדר היום שלנו. אך כאשר אני מצביעה בפני מטופלים על העובדה שסדרי החיים שלהם משובשים מן היסוד וכי נדרש בהם תיקון – ולו גם תיקון של פשרה, שבמסגרתו יעשו את האפשרי בתוך הסייגים שמציבים החיים בעידן המודרני – אני נתקלת לא פעם בהתנגדות ממשית.

הארוחה הלילית של המטפלת ובן זוגה

הוא מאמן ספורט תחרותי בשנות הארבעים לחייו. סובל ממשקל יתר, מכאבי מפרקים, מכבד שומני, מלחץ דם גבוה. הוא חוזר הביתה בעשר בלילה מורעב ומכין לעצמו ארוחת בריאות הכוללת ירקות, ביצים, לחם, גבינות. הוא טוען שאין לו כל אפשרות לשנות את סדר יומו ומביע כעס על עצם האפשרות לבחון כיצד יוכל לאכול, למשל, כריך מזין בשבע בערב.

היא מטפלת מצליחה בשנות השישים המוקדמות שלה, הנוהגת לסעוד מדי לילה, בעשר או באחת-עשרה, יחד עם בן זוגה, ארוחה בשרית דשנה המלווה בהרבה מאוד יין אדום. היא מתלוננת על חיוניות ירודה ועל קשיי ריכוז ומעידה על רצונה לרדת במשקל. כאשר אני מסבירה היכן טמונה הבעיה ומציעה לבחון אפשרויות לתיקונה, ולו גם החלקי, היא מסבירה: "זה למען הזוגיות. היא חשובה לי יותר מן הבריאות."

הפקידה מהבנק בשנות החמישים המוקדמות שלה מתקשה לארגן לעצמה סדר יום סביר. ארוחותיה מבוססות בעיקר על לחם ופזורות על פני היום, בעיקר מהצהריים ועד הלילה, ללא סדר ברור או קבוע. בין לבין היא חווה בולמוסי רעב קטנים, המושלכים בעיקר לעבר מיני מאפים הזמינים בסביבתה. היא מעידה על רעב תמידי, על חוסר מוטיבציה כללי לפעול למען גופה, על היעדר מוחלט של פעילות גופנית, משקל יתר ואי אילו בעיות מטבוליות כרוניות המחמירות עם הזמן. היא נכונה לעשות שינוי אבל זה קשה לה מאוד, ומדי פעם היא חוזרת לטיפול עם אותו תפריט סנדביצ'ים ונעלמת שוב כלעומת שבאה למשך השנה הקרובה.

המפיקה בשנות ארבעים המאוחרות שלה שממאנת כמעט כליל לשתות מים. היא סובלת מכבד שומני, ממיגרנות, מדכדוך עמוק, מעצירות כרונית. נבדק אצלה חשד למחלה אוטואימונית נדירה. התפקוד שלה, גם בימים שבהם היא מגיעה לעבודה, ירוד למדי. היא סובלת מכאבים בלתי מוסברים הנודדים בין חלקים שונים של גופה ולעתים מנטרלים אותה כליל (פיברומיאלגיה לא הייתה ברשימת האבחונים הרפואיים שקיבלה), היא מרבה לאכול מזונות תעשייתיים והיא מוכנה בהחלט לשינוי. "בואי נתחיל ממים," אני אומרת לה. "פשוט תשתי. מים, או מים עם לימון או חליטות צמחים. רק תשתי." "זהו אתגר קשה מדי," היא משיבה.

האם סבלת די? 

מדוע קשה לנו כל כך לקבל אפשרות של שינוי באורחות החיים? מדוע עצם ההתייחסות, במסגרת הטיפול, למסגרות החיים, מעורר במטופלים התנגדות? בבודהיזם ישנו הביטוי, "האם סבלת די?" (והנה כאן מסביר אותו הסופר והמורה הרוחני בארי לונג). הנקודה הזאת, שבה הגענו עם עצמנו להבנה שהסבל גדול עד כדי שיש בנו נכונות אמיתית לבחון את המסגרת הקשיחה, המאובנת, של היומיום שלנו, היא הנקודה שבה יכול להתחיל שינוי אמיתי. השינוי הזה יתחיל מהגמשה מסוימת בסדרי היום שלנו. בתשומת לב רבה יותר למה שאנחנו מכניסים לגופנו. לזמן שבו אוכלים ושותים. לקיומה של פעילות גופנית מתונה בין לבין. מדובר בעצם בהכנסת גמישות ורכּוּת לתוך היומיום הזה שלנו, בתשומת לב מסוימת לצורכי הגוף. מכאן כבר יתחולל השינוי בעצמו, בקצב שבו התודעה והגוף יכולים להכיל אותו. יחד אתו, הבריאות תשתפר. מצבים כרוניים רבים, לכאורה בלתי פתירים, כאלה שלא בהכרח מהווים בעיה רפואית חמורה מנקודת מבטה של הרפואה המערבית וגם כאלה שכן – עשויים להתפוגג אז לאיטם ואיכות החיים שלנו תשתפר.

לפעמים מגיעה ההבנה המהותית בדבר הצורך בשינוי כאשר הפגיעה בבריאות חמורה מאוד. ידוע שחולי סרטן נוטים לשנות את חייהם מהיסוד עם גילוי מחלתם. איני מביאה זאת כדי להכריז, חלילה, שאם לא תשתו יבוא סרטן. דווקא איני נמנית עם אלה הסבורים שהסרטן הוא "אשמת" החולים. סרטן הוא עניין מורכב כל כך ומגוון כל כך שאין לי שום יומרה להבין את מקורותיו. אני מציינת את העניין רק משום שזו נקודת ייצוג ידועה ומוכרת היטב לצורך בשינוי, שמביא עמו שיפור מהותי באיכות החיים ולעתים אף מַרְפֵּא גם לבעיות בריאות חמורות (כמובן, בצד התערבויות רפואיות ככל שהן נדרשות).

אולי העניין הוא בכך ששינוי דרסטי במסגרות החיים באמת איננו אפשרי ברוב המקרים. אנחנו צריכים להתפרנס, והפרנסה מכתיבה עבורנו במידה רבה את סדר היום. לפעמים נצטרך לקום בשבילה מוקדם מדי בבוקר, לפעמים נחזור מאוחר מדי בערב הביתה. השאלה היא מה נוכל לעשות למען גופנו בתוך המצב הקיים. האם נוכל לאפשר לעצמנו ארוחות מזינות במועדן, ולאכול אותן מתוך הנינוחות הנדרשת לגוף על מנת לעכלן?

שבעים ורזים

ברוב הגדול של המקרים, התשובה היא "כן" רבתי. היא אפילו מעוגנת בזכויות היסוד של כל עובד. מאמן הספורט בוודאי יוכל לדאוג לעצמו לארוחת ערב מוקדמת ומספקת לפני האימון, שתביא עימה שיפור של ממש בבריאותו תוך ההרזיה שבעיניו היא בלתי מושגת. בניגוד לאמונתו העמוקה, הוא לא יחזור הביתה מורעב אם יאכל מוקדם. הגוף כבר לא זקוק לאוכל בשעות האלה. המפיקה יכולה ללמד את עצמה לשתות, גם אם זה יהיה בתחילה במתכונת של "פייק איט טיל יו מייק איט". שזה אומר, עשי זאת באופן מלאכותי עד שזה יהפוך לטבע שלך. מהר למדי ילמד גופה שמותר לו לשתות, והמחסום יוסר. מים הם הרי חלק הארי של גופנו והתנאי הבסיסי ביותר לחיים (וראו כאן מאמר מפורט בנושא). הפקידה מהבנק יכולה לאכול בצהריים סושי, או סלט קינואה ועדשים או מרק קטניות, דגנים וירקות. אלו מזונות זמינים למדי, גם אם קנויים. והמטפלת שאוכלת סטייק כל לילה עם המון יין אדום למען הזוגיות? היא בוודאי יכולה להתחיל מהעברת הסטייק לצהריים והותרת היין והבנזוג ללילה.

הספקטרום הטבעוני

מה בין טבעונות מטעמי מוסר וטבעונות מטעמי בריאות, ומדוע המזון התעשייתי הטבעוני עלול להיות מסוכן כל כך עבור טבעונים

ו

המאמר הזה מסתובב לי בראש שנים אחדות. במשך חודשים ארוכים לא היה לי זמן לכתוב אותו. במשך חודשים אחרים לא מצאתי מוטיבציה לכתוב אותו, כי ידעתי שאעורר עליי את חמתם של אלה וגם של אלה, ואחרי הכל הלא מדובר בשתי קבוצות אוכלוסייה שאני נוטה להשתייך אליהן בדרך זו או אחרת. אבל נראה לי שהשאלה היא הדרך, והתשובה, כפי שהמליץ מזמן הבודהה, היא דרך האמצע. כי הצרה כאן אינם הרעיונות – שעמם אני כאמור מזדהה בכל לבי וגם מיישמת במידה רבה בחיי הפרטיים – כי אם אופן היישום והעמדה הפנימית שמובילה אותו.

1. גבינה צהובה טבעונית מגיעה לפתחי

הטריגר הסופי לכתיבת המאמר, ואם כבר התחלנו אז בואו נמשיך, היה "גבינה טבעונית" שהניחה מכרה (לא טבעונית למיטב ידיעתי) במקרר שלנו, לרגל מעבר דירה. אמרתי לה, קחי את זה, אנחנו לא נאכל. אחרי ש"זה" נשאר שם תהיתי מה זה, בעצם, ובערב בחנתי אותה בסקרנות. רחרחתי. יש בי חשדנות מובנית כלפי מיני מזונות חקייניים ארוזים בניילון עם תג מחיר גבוה. התבוננתי ברשימת המרכיבים. אמנה אותם כאן: מים (סבבה), שמן קוקוס (מבחינתי עובר), שמן זית (סביר להניח שמאיכות ירודה, אבל ניחא, זה רק 1.7% מהמוצר); עמילנים (הו, הו, נגיע לזה תכף); מלח ים (הכוונה היא למלח מזוקק, והרבה); חומרי טעם וריח טבעוניים (?); תמצית זיתים (??); ויטמין בי-12 (כמות זעומה בצורתו החלשה, דהיינו ציאנוקובלאמין); צבע מאכל בטא קרוטן (שיהיה). ערכים תזונתיים ל-100 גרם: קלוריות – 285 (אני לא מאסכולת הקלוריות אבל נדמה לי שזה הרבה); חלבון – 0 (!); פחמימות – 20; מתוכן סוכרים – 0; שומן – 23 גרם; מתוכו שומן רווי – 20 גרם; שומן טראנס – פחות מחצי אחוז; כולסטרול – פחות מ-2.5 (עניין מחשיד למדי, אגב, במוצר טבעוני. לאלוהי המזון התעשייתי פתרונים); נתרן – 920 (OMG!); ויט' בי-12 – 2.5 מק"ג.

שלב הטעימות. לטעמי, כלל חשוב הוא להפקיר את גופך ללא חשש ומעת לעת למיני זבל. חשוב לזכור שהוא חסון מהם, חי וזורח. בָּצעתי, אם כן, חתיכה מהמוצר שזהה במראהו לגבנצ המסורתית. טעמו כמעט זהה, גם מרקמו. במלוא הרצינות, זהו הישג מדהים של תעשיית המזון. הוא רק מתקתק הרבה יותר מגבנצ ואין לו שום סיכוי להשביע (אפס אחוז חלבון!). זהו, בעצם, חטיף בתחפושת של גבנצ, לא שונה כהוא זה ממיני חטיפי תפוחי אדמה, למשל. אינני יודעת את פשר ה"עמילנים" המסתוריים המוזכרים במרכיבים, אני רק יכולה לנחש שאלו עמילני תפוחי אדמה, תירס או שניהם. חומר גלם זול, גמיש ושואף לנייטרלי, המספק לתעשיית המזון הרבה רעיונות נלוזים. לקמחים כאלה ערך גליקמי (כלומר ערך מתקתקות) גבוה למדי, ועל כן במדד המלוח – מתוק, למרות כמויות הנתרן העצומות ואפס הסוכר, המתקתקות לוקחת כאן בגדול. לסיכום: אם תשאלו אותי מה עדיף לאכול, גבינה צהובה או פיסות עמילן שדומות לה מאוד, הרי התשובה חד משמעית: גבנצ. כי גבנצ זה רע, אבל גבנצ בכאילו רעה שבעתיים. ואל תיתנו את הדבר הזה לילדים אף על פי שיש סיכוי טוב שהם יגידו שזה טעים להם. ברור שזה טעים להם, זה פשוט ממתק.

2. קצוות הספקטרום הטבעוני

אבל למה גבנצ העמילן הזאת מדאיגה אותי באמת? כי יש לה קהל יעד מובהק למדי שמוכן לשלם בעבורה מחיר מופרך: אגדיר אותם כטבעונים מטעמי מוסר נטולי מודעות בריאותית. יש רבים מאוד כאלה. העמילן, על סוגיו, צורותיו וטעמיו המגוונים הוא עיקר תזונתם, תכופות במצבי צבירה תעשייתיים או רחובותיים ספוגי שמן ומלח (פיצה, פסטה, פלאפל, סנדביצ'ים, צ'יפס, שניצל ברוקולי או כרובית או תירס ושות', ועוד ועוד).

שני מניעים עיקריים מובילים אנשים להחלטה, שלפעמים מתקבלת בִּן יום ולפעמים בתוך תהליך עמוק ומתמשך המתפרס גם על פני שנים, שלא לצרוך עוד מזונות מן החי. הראשון מתמקד בענייני מוסר (ולפעמים רוח), השני במישור הבריאותי הטהור. כמו רוב הספקטרומים האחרים, יש בין הטבעונים כאלה שיושבים ממש בקצוות. כמטפלת שפגשה במהלך השנים לא מעטים כמוהם אני רוצה לציין, בזהירות, בצער וללא כל רצון לפגוע ברגשותיהם, כי הם נוטים להיות פחות בריאים.

לטבעונים מטעמי מוסר בלבד לפעמים לא נורא אכפת מה הם מכניסים לגופם, כל עוד המזון אינו נגוע בדבר מה שמקורו מן החי. השיעור היחסי של מזונות עמילניים בתפריטם, שלעתים, כמודגם מעלה, הם דלים ותעשייתיים במיוחד, עלול להיות גבוה במיוחד, והמחיר הבריאותי שהם משלמים על כך לא פשוט כלל.

המחנה הנגדי, שבעיני הדיוטות הוא היינו הך ולא היא, כי בעצם תהום פעורה ביניהם, הוא זה של טבעונים מטעמי בריאות בלבד. אלה נוטים לפעמים להדגים איזו טרחת יתר סביב ענייני הבריאות. הם יכולים להדגים דקדקנות מופרזת, הקדשת חלק גדול מדי מתשומת לבם למזון ולבריאות בכלל תוך מניית הפריטים שהם אוכלים, הקפדה מופרזת על דרך האכילה ושעות האכילה כאילו היה גופם יצור עדין ושברירי העלול להינזק מכל עדשה חולפת שלא הונבטה די צורכה. התנהלות שכזאת, מול הגוף והחיים בכלל, בוודאי מזיקה. אפשר שזוהי צורה מודרנית של היפוכונדרייה, האופיינית לא רק לטבעונים מקצהו הזה של הספקטרום, אלא לאנשים בכלל ההולכים אחרי איזו תורת תזונה קיצונית בעיניים עצומות, תוך אטימת לבם לצורכי הגוף.

3. אבל מה הוא בכלל רוצה, הגוף? 

ובכן, לגישתי הגוף רוצה לחיות בשמחה ואוכל הוא סיבה מצוינת לכך. הוא מותאם לתזונה ספונטנית, עונתית, מאוזנת, מסונכרנת עם שעות היממה. הוא רוצה אוכל טרי ומזין שרובו, אכן, מוטב שיגיע מהצומח. אציין כהרגלי את הכלל הראשון של תורת הרפואה הסינית שהתפתחה, אם תרצו, לאורך אלפי שנים של ניסויים קליניים רחבי אוכלוסייה. הוא קובע שעלינו לאכול בשמחה. לכו תאכלו בשמחה מוצר תעשייתי דל, מת וחקייני. לכו תאכלו בשמחה כשאתם מונים את השקדים המושרים והקלופים שמיועדים לעשרים לעיסות בשעה אחת-עשרה וחצי לפני הצהריים.

ויש גם טבעונים מאוזנים, וזאת בעצם השאיפה של המאמר הזה. אנשים שמבינים שמוסר ובריאות חד המה, שאין באמת אפשרות להיות אדם מוסרי שניזון ממוצרי תעשיית הבשר המפלצתית וטומן את ראשו במראה הסטייק שעל שולחנו, שאינו אלא בשרו של עגל מיוסר וחולה ומזה רעב שהובל לכאן בבטן אוניות מחרידות מארצות אחרות, שבועות היטלטל בהן ללא מזון וכמעט ללא מים, עטוף בצואה וחוזה באחיו מתים בזה אחר זה. אולי מוטב, באמת, גבנצ עמילן.

והנה הוא, התפריט הטבעוני המאוזן. הוא התפריט הטוב והבריא ביותר בעיניי, עבור רוב בני האדם. מי שאינם טבעונים גמורים יכולים להוסיף לו, מעת לעת, "נגיעות" של דגים, שרצים ומוצרי חלב עזים. זה הולך ככה: קמים בבוקר, ככה שבע. שותים מים. הרבה. בתוך שעה אוכלים ארוחה של פירות ואגוזים, או דייסת קוואקר מלוחה עם מיני תוספות מזינות, או ירקות ולחם כוסמין או שיפון עם אבוקדו או חומוס או טחינה וכיוצא באלה. לעת צהריים, בין שתים-עשרה לשתיים, אוכלים ארוחה מבושלת שכוללת קטניות (עדשים, חומוס, שעועית, טופו), דגנים (אורז, קינואה, כוסמת, גריסים. המעיטו בחיטה ומוצריה); ירקות מבושלים. שלוש הקבוצות בערך ביחסים שווים. אחר הצהריים משהו קטן. פרי, שקדים, אפילו איזו עוגייה. בערך בשבע מגיע זמן ארוחת הערב. סלט גדול ועשיר זאת אופציה. לחם או קרקר. מרק. דברים כאלה. אל תאכלו אחרי זה. בין הארוחות מים. 2-3 ליטרים בקיץ שלנו. הולכים לישון באחת-עשרה ככה. וחלומות פז.

 

המגפה המתוקה והצרה האמיתית עם ממתיקים

בעולם שבו הכול נצבע במתוק (אפילו הסושי, הלחם והמים), מתקיים מרדף אחרי הממתיק האולטימטיבי. הוא דל קלוריות ("לא משמין"), בעל טעם "טבעי" ו"לא רעיל". אבל ממתיקים – אולטימטיביים או סכרניים – רק מחמירים את המצב, ואנחנו נשארים רעבים

אחרי כך וכך מטופלים שפגשתי במהלך העשור החולף, אני יכולה לדווח שחלק ניכר ממי שמגדירים עצמם כבעלי תשוקת יתר למתוק ניזונים בעיקר ממזונות עמילניים. הם יעדיפו, למשל, את הבננה על פני פירות אחרים, את תפוח האדמה על פני ירקות אחרים, יאכלו כריך "בריאות" לארוחת צהריים (במקום ארוחת צהריים…) ופריכיות בין לבין. סביר להניח שישתדלו להימנע מאכילה בשעות הבוקר ויסבלו מרעב גדול בחציו השני של היום, יתלוננו על התקפי רעב אחר הצהריים ותכופות גם בלילות, ישתו נס קפה עם סוכרזית וירגישו תאווה גדולה לעוגות, בורקסים ומעדני חלב (מתוקים עד זרא, אפס אחוזי שומן). הם מוּעדים לשתות מעט מדי ולהעדיף מיני משקאות "דיאט" ו"זירו" למיניהם. דפוס האכילה הזה פירושו רעב תמידי, סמוי, שתוצאת הלוואי שלו היא השמנה. הוא נובע מהאבולוציה האנושית, המותאמת לשרידה בתנאי רעב אמיתיים, כי אוכל מתוק מהווה מזון מיַדי לתאי הגוף והמוח המורעבים.

אכן, אחד המאפיינים התזונתיים הבולטים של התקופה מתפרש כסטייה חריפה לכיוון הטעם המתוק. כך, למשל, מסעדות יפניות המגיעות ממסורת שזיקקה לדרגת אמנות את איזון הטעמים, מגישות סושי מומתק ורוטב סויה מומתק וחמוצים מומתקים. ובעוד המגמה הזאת הולכת ומתעצמת, הדיון בה ובהשלכותיה המטרידות כל כך נוטה להצטמצם לשאלת רעילותם כן\לא של הממתיקים המלאכותיים, ולמרדף אחר הממתיק האולטימטיבי.

מה שהממסד הרפואי מתקשה להבין

בשלב כלשהו גילה הממסד הרפואי שסוכר זה רע, ואחר כך הגדיל לעשות וקבע גם ש"פחמימות ריקות", שאינן אלא עמילן שזוקק ותכופות גם עובד ממיני דגנים (אורז, חיטה, תירס), גם הן רעות. זה בוודאי נכון מאוד, אך זוהי הגדרה צרה מכדי שתתאר את התופעה ששני אלה מייצגים. כיוון שכך, דומה שנכון לשלב זה באבולוציה שלו, הממסד הרפואי ותפישות התזונה שהוא מייצג אינם יודעים כיצד לרפא אותה.

הרפואה הסינית העממית, שרצתה בעיקר לשמר את בריאות נתיני הקיסרות, עסקה רבות בסוגיות הנוגעות לתזונה, והגדירה (בין היתר) חמישה טעמים: מתוק, מר, חריף, חמוץ ומלוח. היא התכוונה לטעמים במתכונתם המקורית, המעודנת: מתוק כמו בטטה, מריר כמו חסה, חריף כמו צנונית, מלוח כמו דגי ים וחמוץ כמו חמציצים. היא קבעה שכל אחד מהטעמים מזין איבר ראשי אחר בגוף האדם, אשר מייצג את אחד מחמשת האלמנטים שמרכיבים את הגוף ואת המהות האנושית עצמה: המתוק את מערכת העיכול (טחול) ואת אלמנט האדמה; המר (כמו אוכל שרוף) והחריף (כמו צ'ילי ומזונות בעלי חריפות חמה) את הלב ואת אלמנט האש; החריף (כמו צנונית או ירקות מצליבים אחרים) מיוחס לריאות ולאלמנט המתכת; המלוח לכליות ולאלמנט המים; החמוץ והמריר (כמו חסה) מיוחסים לכבד ולאלמנט העץ. האיזון ביניהם הוא אחד המפתחות החשובים לבריאותנו, והפרתו משמעה פגיעה יסודית בה.

לפיכך, כאשר אנחנו צובעים במתוק חלק ניכר ממזונותינו, אנחנו ממסכים על טעמיהם הטבעיים (לרבות הטעם הנייטרלי של המים) ואִתם על אבחנות הגוף, על תחושותיו ופעילותם התקינה של חושיו. שוב איננו יודעים לזהות את צרכיו. כשהקרוסלה הזאת ממשיכה להסתובב, אנחנו מבלבלים אותו עוד יותר ומכניסים אותו לדחק (סטרס) מובנה, וממניעים אבולוציוניים שכבר אינם רלוונטיים עבורנו, הוא מורה לנו להסתער על המתוק. זהו הלופּ התזונתי שבתוכו מתנהלים חייהם של רבים מאוד בינינו.

מה עושים לנו הממתיקים

ממתיקים מלאכותיים באשר הם, בדיוק כמו סוכר, גורמים לנו סטייה עזה ביותר לכיוון המתוק, ולהפרה קיצונית באיזונים של חוש הטעם ושל הסדר הטוב של גופנו. בהדרגה הוא נכנע, לומד לסתום את האף ולאכול עוד ועוד מתוק. זה לא באמת משנה לו אם המתוק הזה שווה אפס קלוריות. התפריט שלנו שוב לא מסוגל להזין אותנו. אנחנו רעבים, מזהים שובע כמה שאנחנו מתארים כ"מפוצצים" אחרי ארוחה דשנה מדי שאינה יכולה למלא את צורכי הגוף. הרעב הזה מוביל אותנו לתשוקה למתוק שאותה אנחנו מבקשים לפתור, מתוך אותה הבורות התזונתית, באמצעות המתקה נטולת קלוריות, וכן הלאה והלאה.

תכופות מלווה את מי שניזונים כך מין בחילת רקע שאִתה קמים בבוקר וצולחים את היום. אליה עשויים להתלוות סימפטומים של צרבת קלה, בטן נפוחה, תחושת כבדות אופיינית והיעדר חיוניות מובנה. הם נובעים מאי-סבילות שמפתח הגוף בהדרגה כלפי התפריט. יש המתמודדים עם זה באמצעות "דיאטה" שבמסגרתה הם סבורים שעליהם להיות רעבים כל הזמן, ובפעילות גופנית שבהחלט עשויה לעזור ולאזן, אך זו לעתים קרובות אינטנסיבית מדי ונדירה מדי.

הגמילה ממתוק והחזרה לבריאות הפשוטה

איך יוצאים מזה? זה די פשוט, למען האמת. קמים בבוקר (לא מאוחר), שותים הרבה מים ואחר כך אוכלים ארוחה מזינה ולא מתוקה. בצהריים (ולא אחר הצהריים) אוכלים ארוחה מבושלת שכוללת דגנים (כמו אורז, קינואה, כוסמת), קטניות (כמו עדשים, שעועית וחומוס) או דגים, וירקות (מבושלים). בערב (ולא בלילה) אוכלים ארוחה קלה יחסית, המורכבת בעיקר מירקות ומדגנים. בלילה לא אוכלים בכלל, כי אם אוכלים ככה כבר לא רעבים. שותים מים תמימים בין הארוחות ומשלבים פעילות גופנית מתונה בסדר היום.

יהיו מי שיחדלו כך כמעט לגמרי מהנטייה למתוק, ואחרים שהיא מובנית בחתך הגנטי שלהם. אלה הם טיפוסי האדמה, אם נחזור לאפיון הסיני; מי שאופי חיידקי המעיים שלו מובילים אותו לשם, אם נציץ לרגע במחקר העדכני; או אנשים, ובעיקר נשים, שהחולשה כרוכה במצב גופם, ומעודדת אותם לצרוך מתוקים הגורמים להמרצה זמנית (מה שאנחנו מכנים "טיפוסים חסרים"). העניין הוא בכך שבתוך סדר יום כזה אפשר להמשיך לאכול מתוק. עכשיו זה יהיה במתינות, ללא דחף בלתי נשלט ובעיקר – לא במקום אוכל אמיתי.

זה לא הגלוטן, זאת החיטה!

אל תיקחו את זה עד כדי כך ברצינות – זה רק טרנד תזונתי. למה אין שום סיבה בעולם להימנע מגלוטן אלא אם אתם חולי צליאק, ולמה יש כל הסיבות בעולם לצמצם מאוד את צריכת החיטה? וגם: איך הגיעה לעולם החיטה המודרנית, ולמה בלבלו בינה לבין הגלוטן?

אחד הטרנדים הלוהטים בתחום התזונה בעשור האחרון – אם לא הלוהט מכולם – הוא הגְלוּטֶן. כלומר, ההימנעות ממנו. או הכוונה להימנע ממנו ואפילו היכולת לבטא את המילה בניקודהּ הנכון. לפני הכל צריך להגיד שעצם הרעיון לפיו מתנהלת תזונת האדם על פי טרנדים, ונדמה שכך הוא הדבר במידה מסוימת לאחרונה, מדאיג למדי. התזונה שלנו היא עניין גיאוגרפי, עונתי וספונטני שהתגבש ולוטש לאורך אלפי שנים, עד שלפני כחצי מאה החלו לחדור לשוק מוצרי מזון תעשייתיים שכמעט השתלטו עליו כליל. עתה הם מבלבלים את הדעת ומשבשים את מערכות הגוף, והופכים את שיקולי בחירת המזון לכמעט בלתי אפשריים עבור אדם מן השורה שלא רכש לעצמו השכלה תזונתית.

אבל גם זה לא העניין, כי בכל זאת רובנו יודעים להגיד שפיצה מקפיצה ושאר מזונות קפואים \ מוכנים \ ארוזים הם בגדר מזון תעשייתי שלכל היותר מתחפש למזון בריאות. הבעיה בעידן הנוכחי נוגעת לכך שעתה התעשייתיות כבר מותווית בתוך המזון עצמו. הדוגמאות לכך רבות ומפתיעות: מדגי הסלמון הכתומים תודות להאכלתם בצבעי מאכל, מזרעי הסויה והתירס המהונדסים שאיננו יודעים עדיין בוודאות מה הם עושים לנו, ועד לתרנגולות בעלות שריר חזה (שניצל) מפותח מדי, ה"אוכלות אותה" מכל כיוון אפשרי של תעשייתיות עד שהן הופכות ל"מזון הבריאות" האולטימטיבי – מרק העוף, שהוא בעיניי תמצית של רעל מהרבה סוגים משונים.

כשהתעשייתיות הופכת לדנ"א של המזון עצמו

סוג אחד של תעשייתיות שהיא כבר בילט-אין במוצר עצמו הוא זה של ההשבחה הגנטית, האופיינית במיוחד לחיטה שהושחתה בדיוק כך, עד חמס, במהלך שנות ה-70 וה-80 של המאה הקודמת. מִדָגן מזין, בריא ונוח לאפייה, הפכה החיטה למפלצת גלוטן. ולמה גלוטן? כי ככל שתכולתו רבה יותר ואופיו "חיטתי" יותר, כך הופך הבצק אלסטי יותר ומאפשר לאופים ולקונדיטורים לעשות בו כמעט ככל העולה על דעתם. עכשיו היא (החיטה) עוד יותר נוחה לאפייה, הרבה יותר מתוקה, בעלת חיי מדף ארוכים ביותר, הרבה יותר ממכרת ומאוד מאוד לא בריאה. מסוכנת לבריאות הציבור, למעשה.

צריך להדגיש שהכוונה העיקרית מאחורי תהליכי ההשבחה המורכבים ביותר שהיו כרוכים בפיתוחם של זני החיטה המשמשים כעת בשוק הייתה כלכלית: להגביר את היבול פר דונם ולחזק תכונות התומכות בתעשייה, שפורטו מעלה. ובתהליך הזה, ההשלכות הבריאותיות פשוט לא נלקחו בחשבון. הרופא, ד"ר ויליאם דיוויס האמריקאי, ערך מחקר מקיף ומשכנע למדי על אודות החיטה. את תוצאותיו אפשר לקרוא בספר בטן של חיטה (שיצא בעברית בהוצאת "פוקוס"). הוא סוקר בו תופעות של אי-סבילות חמורה כלפי הדגן המושבח, הכוללות תופעות בריאות חמורות למדי; התמכרות הניכרת בתאי המוח באופן דומה למדי להתמכרות לסמים קשים ובהתאם להן, תופעות גמילה חמורות; השמנה בעלת מאפיינים פיזיים ורגשיים מובהקים, שעל שמה נקרא הספר; תנודות חריפות במשק הסוכר בדם, במקצבים של שעתיים (המתבטאים בתחושות רעב מציקות ובתשוקה למתוקים \ דברי מאפה. תבדקו את עצמכם) – ועוד היד נטויה. אם כך, החיטה באשר היא חיטה אינה יפה לבריאות, גם כאשר היא מוגשת לנו כמזון בריאות העשוי מקמח מלא (לחם, פסטה, מאפים) שהדיאטניות ומשרד הבריאות סומכים עליו את ידיהם.

אז למה "דיאטות ללא גלוטן" אינן מומלצות כלל?

זהו, אם כן היסוד לטרנד הגלוטן. זוהי גם הסיבה לכך ש"הנגמלים מגלוטן" חשים, אמנם, שיפור ניכר בבריאותם ובמשקלם משהם מוציאים אותו כליל מתפריטם. אך זוהי גם אחת הסיבות לכך ש"דיאטות גלוטן" למיניהן אינן מומלצות כלל. הן מצמצמות ללא כל צורך את התפריט, והדוגלים בהן הופכים למעין חולי צליאק (אנשים הלוקים באלרגיה לגלוטן ואינם יכולים לבוא במגע גם עם שרידיו) מדומים. תפריטם אינו כולל מיני דגנים החיוניים ביותר לבריאותנו הגופנית והנפשית, הוא אינו מאוזן ולפיכך מחליש ואינו מיטיב עמם בטווח הבינוני והרחוק. תכופות מחליפים בדיאטות אלה את מקומם של הדגנים – המיועדים למלא כשליש מתפריטנו היומי ולספק לנו תחושות של שובע ורוגע המתחסרות מחיינו בלעדיהם – מיני מזונות תעשייתיים המיועדים לחולי צליאק. בדרך כלל חשים רבים רעב כעבור חודשים אחדים בתפריט הצליאק המשונה הזה, שיותר מכל הוא פשוט מיותר. כמעט מגוחך, אפילו.

אז מה עושים עם כל המידע הזה? קודם כל, נרגעים. רובנו לא חולי צליאק, והגוף שלנו יודע להתמודד אפילו עם כמויות נסבלות של חיטה. תופעות של התמכרות, אי-סבילות, השמנה חולנית ותנודות חריפות במשק הסוכר שאותן מחוללת החיטה, אופייניות בעיקר למי שהחיטה היא מרכיב קבוע, יומיומי ובעל משקל בתפריטו היומי. אז מצמצמים אותה, מאוד מאוד. עוברים ללחמים בריאים ולא אוכלים יותר מפרוסות בודדות ביום, אוכלים פסטה (לבנה ואיכותית) פעם בשבוע ולא יותר. נמנעים מפתיתים, קוסקוס וסולת, אפילו בורגול ופריקי רק במידה. משאירים את החיטה לעוגיות אם ממש אוהבים אותן, ולעוגות שמרים של אימא (כי ממש אוהבים אותה). לא אוכלים לפי טרנדים, לא משחקים עם הגוף שלנו ולא בוחרים בדרכים קיצוניות. הן כמעט תמיד מזיקות לבריאות.

הדגנים מכילי הגלוטן שאנחנו כן רוצים לאכול

וכדי שהעסק יהיה הרבה יותר ברור, הנה הם, הדגנים שאנחנו לא רוצים לוותר עליהם. הם מכילים גלוטן בכמויות קטנות יותר מאשר החיטה המושבחת, ומסוג שונה, והם מומלצים, מזינים ואינם מעוררים על פי רוב תופעות של רגישות או אי-סבילות:

כּוֹסְמין. דגן הדומה מאוד בהרכבו ובטעמו למה שהייתה החיטה הלא מושבחת. הוא מעט מריר יותר מחיטה, אך עדיין מתקתק באופיו וקל יחסית לאפייה. מהווה תחליף מושלם למכורים לחיטה, וגם ילדים מחבבים אותו בקלות.

שיפון. דגן חמצמץ, קשיח וכבד יותר האופייני לארצות הקור. מזין ביותר, דחוס, בעל ערך גליקמי (מתיקות) נמוך במיוחד ונחשב "בריא" אף יותר מכוסמין.

שימו לב: לחמי שיפון וכוסמין הם הלחמים המומלצים לאכילה, כמובן באופן מידתי. רוב הלחמים שעל עטיפתם נרשם "100% שיפון \ חיטה" ונמכרים מעל המדפים הרגילים בסופרמרקטים הם מוצרים תעשייתיים ובלתי בריאים בעליל. יש לרכוש לחמים (או קרקרים מקבילים) בחנויות טבע או במאפיות בוטיק (לא תעשייתיות), ולבדוק היטב את המרכיבים. הם צריכים להיות מצומצמים ביותר ולכלול: קמח שיפון או כוסמין מלא, מחמצת, מלח, מים. מרכיבים הפוסלים את הלחם: גלוטן חיטה, סוכר, לתת, חומרים מייצבים, מתפיחים, משמרים ומיני מילים שאינכם מזהים. מבין הלחמים הזמינים בחנויות – מאפיית ד"ר מרק היא המובילה בבריאותיות ובאיכות של הלחמים.

שיבולת שועל (קוואקר): אף שאינו מכיל גלוטן, דגן זה אינו נכלל בדיאטות של חולי צליאק משום שתדיר נארז באותם פסי ייצור של חיטה, ועל כן עלול להיות "נגוע" בגלוטן. משום כך, תכופות הוא נעדר גם מתפריטיהם של נמנעי הגלוטן מטעמי אופנה או בריאות, וחבל. זהו דגן מזין וטעים ביותר, המיטיב עם העיכול וגם עם מצב הרוח (תודות לחומצה האמינית טריפטופן שהוא מכיל). הוא מתאים להכנת דייסות, למרקים וגם לאפייה.

שעורה (גריסי פנינה): עוד דגן שניצל במידה רבה משיני ההשבחה הגנטית הוא השעורה, שרבים נוטים להתבלבל בינה לבין החיטה. הגריסים הם תוספת נהדרת למרקים חורפיים, אך הם מתאימים גם לבישול, במשבצת הדגן של ארוחת הצהריים.

דגנים מומלצים נוספים שאינם מכילים גלוטן: אורז (עדיף מלא ועדיפים הסוגים הארוכים, כמו יסמין, בסמטי); כוסמת; טף (דגן אתיופי מושלם).

קמח שאינו מכיל גלוטן אך בעל ערך גליקמי (מתיקוּת) גבוה, שאינו מומלץ כלל אך מככב במוצרים נטולי גלוטן: קמח תירס.

הטיפול הטבעי בתסמיני מערכת העיכול העליונה: צרבות, בחילות, כאבים ברום הבטן

צרבות, בחילות, כאבים ברום הבטן, בטן נפוחה ורעשי בטן הם מן הסימפטומים הנפוצים שבהם הטיפול הקונבנציונלי מפספס את העיקר, ולפיכך כושל תכופות במתן מענה אמיתי וארוך טווח. לפניכם עיקרי העיקר 🙂

בעיות בקיבה ובתריסריון, המתבטאות בדרך כלל בתסמינים של צרבות, ריפלוקס, כאבים עזים וחדים ברום הבטן ובחזה או אי נוחות קבועה בבטן העליונה, תחושות של תיאבון עז עד כדי כאב או חוסר תיאבון, שיהוקים וגיהוקים וקרקורי בטן – הן מסוג הבעיות שבהן נוטים הרופאים לפספס את העיקר. בין אם הסיבה המאובחנת היא חיידק ההליקובקטר פילורי ובין אם היא דלקת קיבה (גסטריטיס) או כיב בקיבה או בתריסריון (ותכופות שילוב של הנ"ל) – צריך הטיפול בהן להתחיל בדרך כלל בשינוי תזונתי מקיף. בלעדיו לא ניתן יהיה להביא להחלמה, חלקית או מלאה של אותן הבעיות העלולות להתפתח עם הזמן לכדי סיבוכים חמורים שבהם כרוכה פגיעה קשה באיכות החיים.

במקביל לעריכת בדיקות חיוניות לאיתור ואבחון הבעיה (גסטרוסקופיה, מבחן נשיפה, אולטרסאונד ואחרות), רושמים הרופאים בדרך כלל סותרי חומצה (אומפרדקס, לוסק ודומיהם). אלו הן תרופות יעילות ביותר לטיפול סימפטומתי. הן עשויות לסייע גם בהחלמת ריריות מערכת העיכול ולאפשר להן פסק זמן של החלמה, אך נטילתן חייבת להיות קצובה בזמן (שבועות עד חודשים אחדים בדרך כלל).  שימוש כרוני ומתמשך בהן, העשוי להימשך שנים ארוכות, נפוץ למדי. פגשתי לא מעט מטופלים הנוטלים את אותם סותרי החומצה באורח קבע, לאורך עשור ויותר של חייהם. שימוש כזה אינו פותר את הבעיה אלא ממסך אותה, וגורר עמו בעיות בריאות משניות הנוגעות לפגיעה במערכת החיסון ולשיבוש ספיגת ויטמינים, מינרלים וחומרי תזונה חיוניים אחרים. השלכותיהן של תופעות אלה מחמירות עם הזמן, והן עשויות להיות מרחיקות לכת.

הטיפול הנטורופתי בבעיות מסוג זה מתמקד בשינוי התפריט למזונות לא חומציים ומזונות שאינם מגרים את ריריות מערכת העיכול העליונה, ובה במידה הם מזינים, מחזקים וקלים לעיכול. במקביל יש חשיבות רבה לנטילת צמחי מרפא המסייעים בהחלמת ריריות מערכת העיכול העליונה ומונעים הפרשת יתר של חומצת הקיבה. במקרים של זיהום חיידקי (הליקובקטר פילורי), ישולבו בפורמולה גם צמחים נוגדי זיהום המחסלים את החיידק. בהקשר זה ראוי להדגיש כי האנטיביוטיקה אמנם מחסלת אותו, אולם בהיעדר טיפול תזונתי מקביל נוטה החיידק לחזור שוב ושוב. לעתים קרובות, מטופלים שעברו סדרות אחדות של אנטיביוטיקה סובלים מתסמינים של מערכת העיכול העליונה, ובמקביל מפגיעה משנית שחוללה האנטיביוטיקה עצמה, הפוגעת באוכלוסיית "החיידקים הטובים" ומשבשת, לעתים במידה חמורה, את האיזון של פלורת המעי החיונית כל כך לבריאותנו הטובה.

אגע כעת בעיקרי הטיפול התזונתי בבעיות של מערכת העיכול העליונה. לצורך הטיפול הצמחי – החיוני ביותר להחלמת מערכת העיכול העליונה – יש לפנות לאיש מקצוע בתחום.

1. ארוחות מאוזנות, בזמנן: הגוף האנושי מיועד לפעול בסנכרון עם סדר היום הטבעי, ותכופות מתחילות בעיות במערכת העיכול העליונה מדילוג על ארוחות ומאכילה שלא בזמנה. ארוחת הבוקר, המיועדת להיות קלילה אך מזינה, מיועדת להתקיים בין 7:00-8:00 בבוקר; ארוחת הצהריים מיועדת להיות מבושלת כולה, להכיל דגנים, ירקות מבושלים וקטניות או דגים ולהתרחש בין 12:00-14:00. ארוחת הערב, קלילה אף היא, תהיה בין 18:00-19:30. אחריה אין לאכול כלל. אכילה לילית היא אחד ממשבשי הבריאות (וגורמי ההשמנה) העיקריים, ואחד הגורמים הישירים לבעיות של מערכת העיכול העליונה.

2. שתיית מים בטמפרטורת החדר בין הארוחות ולא במקביל להן. אנחנו מדברים על 1.5-2 ליטר ביום (6-8 כוסות). יש לשתות בעיקר בבוקר, לפני הצהריים ואחר הצהריים. אי שתיית מים היא אחד הגורמים הנפוצים לבעיות של מערכת העיכול העליונה.

3. הימנעות ממזונות חומציים, ובראשם: תפוזים (ומיץ תפוזים); מזונות ומשקאות מתוקים ועתירי סוכר; חלב ומוצרי חלב (כולל יוגורט וגבינות צהובות). מבין מוצרי החלב ניתן בדרך כלל להמשיך לאכול חמאה, ומומלצת במיוחד גהי – חמאה מזוקקת שיש להשיג בבתי טבע; מוצרי חיטה (כולל קוסקוס, סולת, פתיתים, פירורי לחם ושות'). מוצרים מכוסמין יהוו תחליף מצוין; עגבניות, חצילים ופלפלים (חיים או מבושלים); מזונות חריפים, מלוחים ומתובלים מאוד; מזונות מטוגנים; קפה; בשר שמן (ולהמעיט בבשר באופן כללי); אלכוהול; כל מזון תעשייתי \ מעובד (לרבות רטבים מוכנים למיניהם, סלטים מוכנים, מזונות מוכנים \ אינסטנט \ קפואים); דגים מלוחים \ כבושים; מרק עוף; עישון סיגריות.

4. מזונות מיטיבים: מיני דגנים מבושלים (שיבולת שועל, קינואה, אורז שחור); ירקות מבושלים, לרבות ירקות כתומים וירוקים (בטטה, דלעת, גזר, עלי מנגולד, תרד ושות'); דגים לבנים מבושלים (2-3 פעמים בשבוע); קטניות למיניהן (אם גורמות לקשיי עיכול יש לשלבן בתפריט בהדרגה ובמנות קטנות, ולהעדיף עדשים כתומות); שקדים; אצות וואקמה; אבוקדו

המידע הנ"ל אינו מהווה תחליף לטיפול נטורופתי, לא כל שכן לטיפול רפואי, והוא מוגש כרקע בלבד לטיפול בקליניקה

מדדים של חולשה

TSH, בי-12, המוגלובין, פריטין וּויטמין די נמוכים מתקשרים לחוסר חיוניות, עייפות, מצב רוח ירוד ורגיזוּת. הגישה הנטורופתית לערכים אלה שונה מזו של הממסד הרפואי, ותכופות יתגלו ערכים "תקינים" על פי בדיקות הדם כסימפטומטיים ומצריכים טיפול. במאמר זה מפורטים הטווחים המורחבים והמלצות קונקרטיות לטיפול

תוצאות בדיקות הדם הכלליות מהוות חלק חיוני מתשאול מקיף שנערך בקליניקה הנטורופתית, והן בעלות השפעה על אופן הטיפול, התפריט והתאמת צמחי מרפא או תוספים למטופל.

אחד ההבדלים בין הרפואה הטבעית למערבית, נוגע לטווח שנחשב תקין באותן הבדיקות. הרפואה המערבית אינה מטפלת בדרך כלל במקרים גבוליים מבחינת בדיקות הדם, כי הערכים אז אינם נמוכים או גבוהים דיים כדי להצדיק מתן תרופה, וללא תרופות ידיה כבולות במידה רבה. עם זאת, לחלק ממדדים אלו זיקה ברורה לאחת התלונות השכיחות ביותר: חוסר חיוניות, עייפות ואף תשישות של ממש.

 1.  TSH – מדד ההורמון הממריץ את בלוטת התריס

תת-פעילות של בלוטת התריס: הגבול העליון של מדד זה יהיה באזור 5 mU/L‏ ברוב קופות החולים. הרופאים ירשמו תרופה (טירוקסין סינטתי: אלטרוקסין, יותירקס ודומיהם) בד"כ במדדים העולים על 7-8 mU/L‏. לא תהיה להם תשובה כלשהי – תזונתית או אחרת – למטופלים סימפטומתיים הלוקים בתת פעילות קלה של הבלוטה.

הערכים האידיאליים של הורמון ה-TSH  מנקודת מבט נטורופתית, וכן גם באספקטים רפואיים מסוימים (כמו כניסה להריון) יהיו בין 1-2.5 mU/L‏. סימפטומים של חולשה, עייפות, האטה מטבולית, נשירת שיער ורגיזות יכולים להופיע אצל מטופלים שערכי ה-TSH  בדמם 4 ומעלה, במיוחד אם גם מדדי חולשה נוספים (רא' לעיל) נמוכים אצלם.

פעילות יתר של בלוטת התריס: הגבול התחתון של מדד ה-TSH  על פי קופות החולים יהיה 0.2 mU/L‏.

בפועל, יכולים להופיע סימפטומים – הכוללים, בין היתר, פעילות מטבולית מוגברת, תחושות חום בגוף והזעה מוגברת, דפיקות לב מואצות ותחושת סחרור – בערכים הנמוכים מ-0.5 mU/L‏ ולפעמים גם יותר. יש לשים לב שאצל רבים מבין הלוקים בסימפטומים אלה נובע הדבר ממינון יתר של תרופה שהם נוטלים בקביעות לתת פעילות כרונית של הבלוטה. תכופות, הפחתה במינון התרופה ונטילתה כראוי יאזנו את בדיקות הדם ואת תחושות המטופל.

עוד על יסודות הטיפול הטבעי בבלוטת התריס קראו כאן.

2. מדדי האנמיה הנגרמת מחוסר ברזל: המוגלובין, פריטין, טרנספרין, איירון

אנמיה קלה אופיינית לנשים ולנערות רבות בגיל הפוריות. לעתים היא נובעת מאיבוד דם בתקופת הווסת, אך קשורה תכופות לפרופיל אנרגתי המכונה ברפואה הסינית "טיפוס חסר". חיוורון קל (עם או בלי לחיים אדמומיות), תחושת צמא תמידית (או הימנעות משתייה), מערכת עיכול חלשה (צואה רכה, שלשולים או שלשולים ועצירויות לסירוגין), בטן נפוחה, "קנדידה" וכיוב' יהיו אופייניים להן. תכופות, נמצא שגם מדדי לחץ הדם שלהן נמוכים (בפני עצמה תופעה רצויה דווקא בטווח הרחוק…).

אקדיש לטיפוסים החסרים מאמר מיוחד בהזדמנות קרובה. בינתיים, התייחסות קונקרטית לשתי בדיקות הדם המהותיות יותר בהקשר זה:

 המוגלובין: חלבון הקושר ברזל בכדוריות הדם האדומות

זהו הערך המעיד באופן ישיר על קיומה של אנמיה. ערכים רצויים: נשים: 12-16 מיליגרם לדציליטר, גברים: 12-18 מיליגרם לדציליטר, ילדים: 11.5-15.5.
אנמיה נגרמת בד"כ ממחסור בברזל או ממחסור בבי-12 וחומצה פולית.
אין הבדל מהותי בין הגבולות הנלקחים בחשבון בנטורופתיה בהקשר זה לבין אלה של קופות החולים, אך ככל שהערכים נמוכים וגבוליים והמטופל מעיד על סימפטומים רלוונטיים, כך מעיד הדבר על צורך בחיזוק תזונתי ו\או באמצעות צמחי מרפא או תוספים אחרים.

פריטין: החלבון המאחסן את הברזל

הגבול התחתון נקבע ברוב קופות החולים על 12 ננוגרם למיליליטר. בפועל, ימליצו רוב הרופאים על נטילת תוסף ברזל בערכים הנמוכים מ-18 ננו\מיל, אך רבים מהם ימליצו על נטילת תוסף גם בערכים גבוהים מאלה. הברזל, למעשה, הוא אחד התוספים החביבים ביותר על רופאי המשפחה, אך הוא אינו תוסף תמים ואין ליטול אותו אם אין בו הכרח של ממש. מעבר לתופעות הלוואי הבלתי רצויות שהוא נוטה לחולל, הרי הוא מחמצן (רעל) חזק. כאשר הוא נמצא בעודף, הוא נוטה להצטבר ברקמות הגוף וזה מתקשה מאוד בסילוקו. לפיכך אמליץ בחום להימנע מנטילת תוסף אלא אם הדבר הכרחי. בדרך כלל ניתן לטפל באנמיה הכרוכה ברמות נמוכות של פריטין באמצעות תזונה וצמחי מרפא בלבד.

כאשר הדבר הכרחי, יש ליטול תוסף של ברזל נוזלי עדין (בד"כ במינונים של 5-10 מ"ל ליום), בצמוד לארוחת פירות (הברזל מיטיב להיספג בנוכחות ויטמין סי והוא גורם תופעות לוואי כאשר ניטל על קיבה ריקה). ניתן להוסיפו גם לשייק פירות. נשים שאינן "טיפוסים חסרים" וסובלות מדימום שופע במיוחד במהלך המחזור הגורם להן אנמיה, יכולות ליישם המלצות הנטילה הנ"ל במהלך עשרה ימים בחודש: לפני המחזור, במהלכו ומעט אחריו.

 3. מדדי ויטמין בי-12

זהו אחד המדדים שבהם קיים פער מהותי בין תפישת הממסד הרפואי הישראלי לבין הנטורופתיה. במרוצת העשור האחרון ירד באופן הדרגתי טווח בדיקות הדם התחתון הרשמי של קופות החולים של בי-12, מ-400 ל-200 מק"ג\מ"ל. הדבר קשור, ככל הנראה, למחסור כרוני באוכלוסייה הכללית בישראל בבי-12. ברוב ארצות העולם נותר הטווח, על כל פנים, סביב 350 מק"ג\מ"ל, וזהו הגבול התחתון הרצוי מנקודת מבט נטורופתית. מחסור בבי-12 יתבטא, על פי רוב, בנימולים בגפיים, במצב רוח ירוד, בקשיי ריכוז, באנמיה וכמובן בעייפות.

למי שערכי הוויטמין בדמו נמוכים מ-350 מק"ג\מ"ל מומלץ ליטול תוסף להמסה מתחת ללשון מסוג מתילקובלאמין (הנגזרת הכימית הרצויה של בי-12) אחת ליומיים (אין חשיבות למועד הנטילה). כאשר הערכים נמוכים מ-200 יש ליטול מדי יום בחודשיים הראשונים. בד"כ המחסור בבי-12 הוא כרוני, ועל כן מוטב להמשיך ליטול ממנו גם לאחר שרמותיו בדם התאזנו. יש לערוך בדיקות דם חוזרות כעבור חודשים אחדים כדי לוודא שהוויטמין נספג ורמותיו בדם עלו.

 4. מדדי ויטמין די

זהו אחד הוויטמינים בעל ההשפעה הרחבה ביותר על תפקודו התקין של גוף האדם, והוא חיוני לתפקודן של רוב מערכות הגוף וכפועל יוצא מכך – ל"מניעתן" של רבות מבין המחלות הכרוניות האופייניות לאוכלוסייה המערבית (סוכרת, מחלות לב, סוגים רבים של סרטן ועוד). בשל כך העלה הממסד הרפואי בשנים האחרונות את תחומי הסף שלו, והם עומדים כעת על 30 ננו-גרמים למ"ל או 75 ננו-מולים לליטר (ערכי הייחוס משתנים בהתאם לקופות החולים).

קיימת זיקה ברורה בין סימפטומים כלליים של חולשה, עייפות, קשיי ריכוז וחולשת מערכות העיכול והחיסון והמערכת האנדוקרינית לבין ערכים נמוכים של ויטמין די. לפיכך מומלץ ליטול תוסף ולהקפיד על חשיפה יומיומית לשמש כאשר הם נמוכים. למי שעבר את גיל 50 מומלץ ליטול תוסף בכל מקרה.

יש תוספים רבים בשוק של ויטמין די, ואיני רואה סיבה להמליץ על אחד מהם. פורמט הנטילה היעיל יותר לעניות דעתי הוא כמוסות רכות. כאשר מדובר בערכים גבוליים או בנטילה בתקופת החורף לצורכי חיזוק, אפשר להסתפק בכמוסות של 400 יחידות. כאשר מדובר במחסור כדאי להצטייד בכמוסות של 1000 יחידות. חשוב מאוד ליטול אותן לאחר הארוחה – ומוטב לאחר ארוחת הצהריים. הסיבה לכך היא שהוויטמין מסיס בשומן ונטילתו על קיבה מלאה במזון המכיל שומנים (מעט שמן זית יעשה את העבודה…) תיטיב את ספיגתו.

הרופאים והרוקחים נוטים להמליץ לאחרונה על נטילה מרוכזת של התוסף במינון גבוה אחת לשבוע או שבועיים, אך עמדתי היא שמוטב ליטול אותו באופן יומיומי או קרוב לזה, במידות מדודות. כמוסה אחת מדי יום תספיק. יש לערוך בדיקות דם חוזרות כעבור חודשים אחדים כדי לוודא שהוויטמין נספג ורמותיו בדם עלו.

המידע הנ"ל אינו מהווה תחליף לטיפול נטורופתי, לא כל שכן לטיפול רפואי, והוא מוגש כרקע בלבד לטיפול בקליניקה

מים: למה, כמה ואיך קשורים מנהגי השתייה לבעיות בריאות נפוצות

אי שתיית מים מתקשרת ישירות למיגרנות, עצירות וכבד שומני, ובעלת זיקה גבוהה לחלק מן המחלות הכרוניות. גם שתייה מופרזת של מים מזיקה. על הסיבות (המוזרות לפרקים) לעניין הזה, ההשלכות ואיך ומתי הכי טוב לשתות

1. הממעטים לשתות

רבים מבין המטופלים מתגלים חיש קל כמי שממעטים בשתיית מים. מפתיע לגלות שלא נדירים הם המקרים של מטופלים (ואנשים בכלל) שכמעט אינם שותים כלל. כשהם נשאלים איך זה קרה הם מספקים בדרך כלל אחת יותר מהתשובות הבאות:

  • לא מרגיש\ה צמָא בכלל
  • אם אני שותה אני מרבה ללכת לשירותים, מה שמפריע לי בעבודה, בשינה ובחיים – במיוחד כשאני מחוץ לבית – אז אני פשוט נמנע\ת
  • לא אוהב\ת את הטעם של המים
  • שותה במקום מים קפה, קולה ושות'

הימנעות משתייה או שתייה לא מספקת מהוות פגיעה ממשית בבריאות וכר פורה להתפתחותם של מצבי בריאות לקויים כרוניים, כדוגמת עצירות, תסמינים במערכת העיכול העליונה (צרבות ובעיות קיבה ממינים שונים), מיגרנות וכאבי ראש, עייפות וחולשה ועוד נוספים. כמו כן, אני מוצאת קשר הדוק בין בעיות כרוניות רעלניות כדוגמת כבד שומני, לבין אי שתיית מים. מובן שגם תסמינים במערכת הכליות והשתן – מדלקות חוזרות ועד אבנים – קשורים באופן הדוק למנהגי שתיית המים. מבחינה אנרגטית, מחסור במים גורם לחימום ולייבוש הגוף, דבר המתקשר לתופעות שונות של דלקתיות, פגיעה במטבוליזם, ספיגה משובשת של המזון ותסמינים כדוגמת אלה שפורטו מעלה.

למרבה הצער, נציגי הממסד הרפואי אינם נוטים לברר ולאבחן סיבה כה בסיסית זו לבעיות בריאות מגוונות כל כך, ובכך מחמיצים את הטיפול הבסיסי והחיוני ביותר בהן, שלא לומר הטיפול הבריא היחידי בהן. לעתים קרובות, המענה הרפואי לאותן הבעיות הוא תרופתי, מה שמגביר עוד יותר את שיעור הרעלים ברקמות הגוף, שמתקשה שבעתיים להתמודד עמם ללא שתייה מספקת.

ומה לגבי קפה וקולה? ובכן, אלה הם משקאות משתנים. כלומר, לא די בכך שאינם יכולים לשמש לשתייה במקום מים – הם אף גורמים לייבוש נוסף של הגוף ולהכבדה נוספת על מערכות פינוי הרעלים. משקאות קלים נטולי קפאין (וגם מיצים טבעיים יותר או פחות) הם עתירי סוכר או ממתיקים מלאכותיים, ובדרך כלל מכילים בנוסף ערב רב של חומרים המשמשים בתעשיית המזון. על פגעי הסוכר והממתיקים המלאכותיים אין צורך להכביר מילים, אבל כיוון שכבר הכברתי תוכלו עליהם בהרחבה כאן. מה שחשוה לציין כי משקאות קלים הם תחליף עלוב ביותר למים, ושתייה כרונית שלהם פוגעת כמעט בהכרח בבריאות.

 2. המגזימים לשתות

גם בענייני שתיית המים קיימת מגמה הפוכה, של שותי היתר, והיא אינה נדירה כלל ועיקר. בדרך כלל שלושה ליטרים ביום ומעלה – כלומר למעלה משתים עשרה כוסות – יהיו יותר מדי מים. הסיבות לשתייה מופרזת של מים:

  • מתוך מחשבה ששתייה מרובה היא מנהג בריא (בחזקת כל המרבה הרי זה משובח)
  • מתוך תחושת צמא מתמדת
  • מתוך רצון לרזות

שתייה של למעלה משלושה ליטר בבת אחת עלולה לגרום מצב חירום רפואי (עד כדי סכנת מוות), ומטבעה אינה מעסיק אותנו כאן. לעומת זאת, שתיית יתר כרונית ומתמשכת עוברת בדרך כלל מתחת לרדאר הרפואי, אך היא מייצרת עומס מופרז על הכליות ומחלישה את מערכת העיכול ואת הגוף באופן כללי. מבחינה אנרגטית (דהיינו, על פי הרפואות המסורתיות) שתייה מופרזת של מים גורמת לקירור הגוף, דבר הפוגע ישירות במערכות העיכול והחיסון ולתסמינים שונים של ליחה.

כאשר הסיבה לשתייה מופרזת היא תחושת צמא מתמדת, מומלץ לערוך בדיקות דם כלליות ולעתים יש לפנות לבירור רפואי מעמיק יותר. לא רק רמות גבוהות מדי של סוכר בדם יכולות להיות אחראיות לה, אלא שורה של מצבי חולשה כרוניים, כדוגמת תת-פעילות סמויה או גלויה של בלוטת התריס ואנמיה.

כאשר הסיבה לשתייה מופרזת מקורה במיני דיאטות הממליצות על שתייה מרובה לפני הארוחה במטרה לבלום את תחושת הרעב, אני ממליצה לחדול מכך ללא שיהוי. לא רק שאין בכך הגיון בריאותי, אלא שהרעב לא ייעלם, הוא רק יידחה לשעות שבהן הגוף אינו מיועד לאכול – דבר הגורם במישרין להשמנה ולהחלשה של מערכת העיכול.

3. הרגלי שתייה מומלצים

  • מיד עם ההשכמה כדאי להרבות בשתייה. לפחות כוס אחת גדולה של מים בטמפ' החדר או צוננים מעט (בשום פנים לא קרים ממש)
  • המתקשים בשתייה מוזמנים לטפטף למים טיפות לימון טרי לפי הטעם. זה מרענן, משפר את טעם המים וגם בריא (אבל לא להגזים גם עם זה!)
  • את יתרת המים שותים בין הארוחות, כלומר עוד 2-3 כוסות כנ"ל לפני הצהריים ו-2-3 כוסות אחר הצהריים. בארוחה לא מניחים כוס מים ליד צלחת האוכל, אבל כמובן שותים בסופה אם צמאים
  • כשצמאים – שותים. תמיד!
  • לא כדאי לשתות לפני השינה, וגם לא בשעות הערב (אלא אם צמאים)
  • המשקה היחידי שיכול להחליף את המים הוא חליטות של צמחים (נענע, לואיזה, היביסקוס, מליסה, מרווה ושות') – צונן או חמים. אין כל צורך להמתיק אותו. כדי להעניק לו מתיקות (אני ממליצה להיגמל מהנטייה הכללית לטעם המתוק), אפשר לחלוט יחד עם צמחי התה גם  עלי סטיביה (לא להשתמש בתמצית סטיביה, אלא לחלוט עלים).

 

הטיפול הטבעי בעצירות: שלוש עצות פשוטות ויעילות

שלוש עצות שיכולות לפתור בקלות רבה גם עצירות כרונית של שנים. יש, כמובן, ליישם את שלושתן

אחד התסמינים הנפוצים ביותר בקליניקה הנטורופתית הוא עצירות. מפתיע לגלות כי ברוב  המקרים אין מדובר בגזירת גורל, וכי בדרך כלל נפתרת הבעיה בקלות יחסית לאחר שמיטיבים עם התזונה ובעיקר עם אורחות האכילה, השתייה והחיים.

הבריאות הבסיסית שאליה שואף הטיפול הטבעי כוללת יציאה תקינה וקלה מדי בוקר, אך נראה שמעטים המטופלים שיכולים להתהדר בה. שיבוש ביציאות לאורך זמן נחשב לבעיה מהותית, הגורמת להצטברות רעלים בגוף ולתחושות אי נוחות חמורות לאורך היום, תוך להתמודדות קבועה עם תופעות כמו גזים, בטן נפוחה ואי נוחות כללית, הנושאות עמן פגיעה בלתי מבוטלת באיכות החיים.

עצירות יכולה להיגרם מקשת רחבה למדי של סיבות, כדוגמת מצבים הורמונליים מסוימים אצל נשים, אי סבילות למזונות נפוצים (כמו חיטה ומוצרי חלב פרה), תת-פעילות של בלוטת התריס וסיבות נפשיות. אך בדרך כלל, גם עצירות כרונית של שנים נובעת מאורחות אכילה ושתייה גרועים. לפניכם שלוש עצות שהצליחו לפתור צרות של מטופלים ששום גסטרואונטרולוגית לא הצליחה לפענח את פשרן. אם הן לא פותרות את הבעיה כדאי לפנות לטיפול נטורופתי מסודר.

1.

הזמן הנכון במהלך היממה להתפנות הוא הבוקר. כדי שזה יקרה יש "להתניע" את הגוף בשתיית שתי כוסות מים (לפחות) בטמפרטורת החדר, מיד לאחר ההשכמה. למען הטעם הטוב, הבריאות והעיכול – מומלץ לטפטף פנימה מעט מיץ לימון טרי (לפי הטעם).

2.

בטווח של שעה לאחר ההשכמה אִכלו ארוחת בוקר. במקרים חמורים יותר של עצירות כרונית, כדאי לבחור בפירות (פאפיה תהיה בחירה טובה במיוחד, בננה אינה אופציה), אגוזים ומעט שזיפים מיובשים ללא סוכר. אפשר לאכול אותם שלמים, בשייק או בסלט פירות. אפשרות נוספת היא דייסת שיבולת שועל (קוואקר) על בסיס מים. זכרו לשתות אחריה כוס מים נוספת.

3.

בין הארוחות שתו מים, ובסה"כ כשני ליטר ביום (10-8 כוסות).

למה בכלל לא בטוח שכדאי לנו לאכול את הדבר הבריא הזה?

איך לדעת מה טוב לנו לאכול וכמה מיתוסים תזונתיים, כמו זה של סלט הירקות. על יסודות התזונה האנרגטית

אחד ההבדלים המשמעותיים בין מיני שיטות תזונה מודרניות לבין רוב שיטות התזונה המסורתיות הוא עניין חמקמק משהו לעין מערבית. למעשה, זהו מדד עדין ומדויק לסוג ההרמוניה השוררת בין המזון לבין עצמו; להרמוניה הצפויה בין המזון לבין הגוף שניזון ממנו; ולקשרי הגומלין שבין הגוף לבין הסביבה. הפרמטרים לפיהם נמדדת הרמוניה זו הם יחסיים ולא מוחלטים וביסודם מונחת החתירה לאיזון. היכולת להתאים לאדם מסוים את המזונות שייטיבו עמו ויערבו לחכו, האפשרות להרכיב מנת מזון או תבשיל שטעמיהם מתקשרים עם מהותם של חומרי הגלם ועם שיטות הבישול, כמו גם האפשרות לעזור למישהו להתרפא באמצעות המזון – כולם קשורים באורח מובהק לעניין זה.

הגיוני להניח כי טבחים גדולים באמת מכירים על בוריין, בדרך אינטואיטיבית וכזו הנגזרת מן הניסיון, את האיכויות האנרגטיות של המזון שהם מבשלים. הם יודעים מהי דרך הטיפול הראויה לו, זו שלא רק חושפת את טעמיו הראשוניים ביותר של חומר הגלם, אלא מעניקה משקלים נכונים למנה כולה. לכן, לעתים קרובות הארוחות שמגישים השפים הגדולים, כלומר אמא של מישהו, סבתא של מישהו או אייל שני, הן  הרבה יותר "מזון בריאות" מאותן התקרובות שמגישות רבות מבין "מסעדות הבריאות".

קצת חום אנושי

דרך המחשבה שהולידה את הרעיונות האלה היא זו המתהווה מתוך התצפית בטבע. היא מתייחסת לאדם לא רק כאל חלק אורגני מן הסביבה, שלא ניתן להבינו ללא ההקשר שבתוכו הוא פועל, אלא גם כאל מיקרוקוסמוס בפני עצמו. בתוך האדם אקלים ונוף טיפוסיים, ושוררות תופעות אקלימיות המגיבות לסביבת הקיום ומופעלות על ידה, כמו גם על ידי דפוסי הרגש וההתנהגות ועל ידי החומרים שנכנסים אל הגוף, כלומר המזון, המים והאוויר. הן מתפרשות כחום וקור, לחות ויובש וכיווני הרוח – דהיינו מידת התנועתיות וכיוונה בגוף. בהתאמה, כאשר התופעות הופכות קיצוניות אנו מדברים על יציאת המערכת מאיזון.

כאשר מופר האיזון לכיוון הקור מתפרש המצב כחוסר וכחולשה, ועל כן נחשבת פעולה מחממת למחזקת. חוסר איזון "חם" מעיד בדרך כלל על עודף או על מצב אקוטי או דלקתי, והקירור על פי רוב יעזור. אותן תופעות גופניות יכולות לנבוע מחום או מקור, מלחות או מיובש. קל להבדיל ביניהן: התופעות החמות מצטיינות לרוב בריחות עזים ובמזג סוער. שלשול כרוני, למשל, מהסוג הבהיר ונטול הריח, אופייני למי שהאקלים הפנימי שלו לח וקר. שלשול המופרש בעוצמה גדולה וריחותיו עזים, הוא בדרך כלל תוצאה של תופעה זיהומית המאופיינת בחום רב ובלחות. עצירות היא תמיד סימן ליובש, אבל היא יכולה לנבוע מחום או מקור.

מה זה באמת בן אדם רוחני:-)

לאלה מצטרף אלמנט התנועה, או כיוון ועוצמת הרוח. אצל אנשים נוצרת תנועה כלפי מעלה או כלפי מטה, וכן תנועה פריפריאלית – כזו שמתפזרת לכיוון הגפיים. אדם הסובל מריפלוקס, משיהוקים וגיהוקים, מפנים סמוקים וכן הלאה הוא זה שהתנועה אצלו כלפי מעלה מופרזת או בלתי הרמונית. תנועה מופרזת למעלה ולצדדים אופיינית יותר לבעלי עודפי חום. זה הסובל מקור בגפיים הוא זה שהתנועה הפריפריאלית אצלו חלשה. משיכה כלפי מטה היא בדרך כלל תוצר של קור, המתפרש כחולשה שבגינה אין הגוף מסוגל להחזיק את האיברים ואת תכולתם.

בהכללה, אפשר לייחס רעיונות בסיסיים אלו לרפואות המסורתיות של אסיה ושל אירופה, שהידועות שבהן הן הרפואה ההודית העתיקה (איורוודה), הרפואה הסינית העתיקה והרפואה היוונית העתיקה (רפואת המרות). רפואות אלה נטו להגדיר את בעיות הבריאות השונות כתולדה של הפרת האיזון הפנימי של הגוף. הן מנו מאות רבות של מצבים המייצגים נקודות שונות בסקלת האיזון האנושי, ומנו לכל אחת מהן עשרות סימפטומים פיזיים, מנטליים ורגשיים. רבים מאותם מצבים מוכרים כיום כמחלות.

למזון ייחסו רפואות אלו תפקיד מהותי, הן באשר להתהוותם של מצבי חוסר האיזון והן באשר לאפשרות להשיבו לתקנו, דהיינו לרפא. הוחלו עליו אותם מדדים יחסיים של איכויות, באמצעותם ניתן להבין את השפעתו על הגוף. על כן, מזון יכול להיות חם, ניטרלי או קר, לח או יבש ולחולל בגוף תנועה בכיוונים שונים.

בין הקפצה לאידוי

שיטות הבישול השונות משפיעות על מצב המזון באותו אופן: הן מחממות, מלחלחות או מייבשות ומניעות לכיוונים שונים. טיגון הוא שיטת בישול חמה ועצבנית (מניעה מדי). הקפצה היא שיטת בישול חמימה. אידוי הוא שיטת בישול חמימה. ככל שהבישול ממושך הוא חם ומקנה למזון איכויות של תנועה מטה ופנימה. מקרר כמובן מקרר, כלומר משווה איכות קרה למזון. אוכל לא מבושל הוא יותר קר מחם. שיטות הבישול יכולות להדגיש או למתן את האיכויות הבסיסיות של המזון, אך לא לשנותן מן הקצה אל הקצה.

גם לחמשת הטעמים מיוחסת חשיבות בהבנת האנרגטיקה של המזון. מזונות ותבלינים מתוקים עשויים להיות קרירים ומלחלחים, כמו פירות, אך בדרך כלל הם חמימים ומניעים כמו קינמון (המצטיין גם בחריפות) וליקריץ. מיני הדגנים המבושלים נחשבים על פי רוב לחמימים ולמתקתקים, ועל כן הם מחזקים ומיועדים לשמש כמרכיב הראשי בכל תפריט.

מזונות שמוצאם מהים נחשבים בדרך כלל לקרירים ומלחלחים ובדרך כלל למלוחים, כמו הים שממנו הם באו, ותנועתם כלפי פנים ולמטה. לאדם הם מוסיפים לחות ומטפלים ביובש, מרככים ומסייעים לפעולת המעיים ויפים לטיפול בעודפי חום וביובש (כדוגמת גיל המעבר אצל נשים). הירקות המבושלים הם בדרך כלל נייטרלים עד חמימים. הירקות החיים נחשבים לנייטרלים עד קרים. מיני בשרים נחשבים בדרך כלל לחמימים. הקטניות ניטרליות או מעט חמימות ומחזקות.

המיתוס של סלט הירקות

הבנת האיכות האנרגטית של המזון שוללת, לעתים קרובות, מיני מיתוסים רווחים על אודות "אוכל בריא". דוגמה טובה לעניין היא זו של סלט הירקות החיים, הנחשב בעיני רבים למנת הבריאות האולטימטיבית. אך מנקודת המבט האנרגטית נחשבת מנה זו לקרה (או "קשה לעיכול" במינוחים מודרניים) ועל כן היא רעיון גרוע במיוחד לטיפוסים "קרים", כלומר אלו הסובלים מחולשה, מגלים רגישות יתר כלפי קור וסובלים על פי רוב גם מהיעדר תשוקה ומרץ. טיפוסים כאלה (בדרך כלל נשים) יפיקו תועלת משימוש בתבלינים החמים והחריפים, כמו צ'ילי וקינמון, ומאכילה יומיומית של מיני מזונות חמימים ומחזקים שבעיקרם מורכבים מדגנים ומירקות מבושלים. גם מעט בשר עשוי להועיל לחלקם.

רבים נוטים להימשך דווקא למזונות המדגישים את הצדדים הבלתי מאוזנים שלהם. למשל, רבים (בדרך כלל גברים) הסובלים מעודפי חום נוטים להימשך דווקא לתפריט חריף וחם, המדגיש ביתר שאת את סבלותיהם. אלו עשויים להתבטא בכאבי ראש תכופים, באולקוס ובחומציות יתר בקיבה, באפיזודות חוזרות של סינוסיטיס, בקווי אופי אגרסיביים ובשלב הבא בלחץ דם גבוה ובמיני מחלות. האלכוהול, הנחשב לאחד הקיצוניים שבמזונות מבחינת איכויותיו החמות והיבשות, נבחר תכופות ללוות ארוחות המבוססות על  מזונות אלו ועמו גם הטבק, בעל אותן האיכויות עצמן. אולי זה האקלים שלתוכו נולד השילוש המפורסם: סטייק, דרינק וסיגריה, המתחלף בימי שגרה בשניצל וצ'יפס בפיתה עם הרבה סחוג ובירה בצד. לטיפוסים כאלה עשוי תפריט המבוסס על אצות ודגים לעשות פלאים. סושי הוא האוכל בשבילם.

המסקנה היישומית העיקרית מהדברים חוזרת לנקודת המוצא שלהם: אחרי הכל, אותן תובנות ששירתו נאמנה את האנושות לאורך אלפי שנים, מוצאן ביכולת האנושית להשתמש בחושים. יכולת זו עודה זמינה לכל אחד. על כן, כשמנה כלשהי או חומר גלם כלשהו מוכתרים כבריאים, צריך לזכור שבריא זאת מילה באמת נחמדה, אבל לא בטוח שטוב לנו לאכול את הדבר הבריא הזה (במיוחד אם הוא לא עושה לנו תיאבון). ומאד חשוב לשים לב איך מרגישים אחרי זה.

רפואה טבעית | תמר נהרי
לתיאום תור: 054-6353634

מה יודעות הרפואות המסורתיות שהדיאטניות עדיין לא התחילו לעכל?

מדוע מקצוע הדיאטניות רעוע עדיין וצעיר מכדי שידע לרפא (ומשום כך הוא בעיקר מזיק), וכיצד עדיפות עליו בהרבה הרפואות המסורתיות

מאמר זה הופיע בשנת 2008 ב-NRG מעריב, והוא מסביר מדוע, לדעת כותבת שורות אלו,  מקצוע הדיאטניות רעוע עדיין וצעיר מכדי שידע לרפא (ומשום כך הוא בעיקר מזיק), וכיצד עדיפות עליו בהרבה הרפואות המסורתיות

אפשר להתחיל את הסיפור על הדיאטה במלכוד הטמון בהבנת מקור הביטויים פחמימות, שומנים וקלוריות, שרבים מחשיבים כדבר מה שיש להמעיט בו לצורכי הרזיה. את הביטוי יש לייחס לאחד מענפי האקדמיה התמוהים ביותר, והוא מכונה "מדע התזונה המודרני". בעלי המקצוע המשתייכים אליו מכונים "דיאטניות" או "דיאטניות קליניות". שאלה מעניינת היא כיצד יש לכנות את הדיאטניות ממין זכר ומדוע נהוגה כלפיהם לשון כללית נקבה.

כך או כך, אותם דיאטניות לומדים שנים מספר באקדמיה הרשמית וגם זוכים לבסוף בתואר אקדמי, בעיקר כדי שיכנו בסופן את המזון הקדוש שלנו פחמימות, חלבונים ושומנים ויתייחסו אליו ואלינו בדיוק ככה, כלומר – כאל נגזרת של הביוכימיה. אולי תשתוממו לגלות שבמילון התזונאות המודרני אין שום אוכל עלי אדמות שאיננו פחמימות, חלבונים או שומנים. יש בכך יותר מכפי שנדמה, משום שזהו דפוס מחשבתי מכניסטי שמוטבע בנו עוד מינקות ומשכיח מן התודעה כמה וכמה תכליות שהאוכל אמור למלא עבורנו. הוא מחליף אותן באחרות, מידיות ונטולות הקשר, שפתרונן הצפוי מתגלם, לבסוף, בצורך בהרזיה מחושבת מראש לפי פרמטרים מדידים, המכונה בשפת העם דיאטה.

להכיר על בוריים את כל גווני ההשלכות שיש לתזונה על גופנו

אין הכוונה לטעון שהבנת המזון והתהליכים שהוא מחולל בגוף בדרך מדעית מיותרת לכשעצמה, אלא כי  הפרקטיקה הנגזרת מן ההבנות החלקיות שהושגו עד כה בתחום מגחיכה במקצת את הענף כולו. הסיבה נוגעת לכך שהאדם כבר שכלל את מדע התזונה לרמות אומנות וידע מעשי מרחיקות לכת ביותר, עד לגיבושן של שיטות תזונה שלמות המכירות על בוריים את כל גווני ההשלכות שיש למזון על גופנו, והן רחוקות מרחק גדול מהישג ידו של מדע התזונה הדיאטני הצעיר.

פיתוחן של שיטות אלה, דוגמת התזונה הסינית, הצרפתית, היפנית, הערבית, ההודית או הים תיכונית היה כרוך, למעשה, בתהליכים ממושכים ומדויקים של ניסוי וטעייה, שנתמשכו על פני מאות ואלפי שנים. תוצאתם, כמעט בכל מקום על פני הגלובוס, היא תפריט המאפשר את שימור בריאותו וחיוניותו של אדם, תוך מניעתן של מחלות כרוניות בטווח הרחוק. שמירת משקל הגוף התקין היא תוצאת לוואי צפויה ובטוחה למדי של שיטות אלה.

ניסיונותיו של מדע התזונה המודרני לפענח את אותם הישגים מתפרסמים מעת לעת, עם נימה מסוימת של סנסציה, בכלי התקשורת הפופולריים, והם נוטים לסתור את עצמם זמן קצר אחר כך תוך שהם מסבים מפח נפש לקוראים ואפשר שגם נזקים מסוימים לבריאותם השברירית גם כך. הסיבה העיקרית לכישלון נוגעת לניסיון הנואל לבודד מרכיב זה או אחר בתפריטים אזוריים ולהכתירו כאחראי הראשי לבריאות היחסית שמצטיינת בה האוכלוסייה הנחקרת. בכך חוטא המחקר המודרני באי הבנה יסודית של תשתית החשיבה והמעשה המונחת ביסודן של כל אותן שיטות תזונה, הנוקטות מערכות איזונים ובלמים עדינים החלים הן על המנות הבודדות והן על התפריט השלם.

מנגד, בטווח הבינוני והרחוק מזניחה השיטה הדיאטנית כמעט כל רעיון יישומי הנוגע לצרכים המעודנים יותר של גוף האדם, ככל שהם נוגעים לאכילה ולהשלכותיה הרחבות: עניין כה בסיסי זה בחייו של אדם נהפך לדבר מה מכני לחלוטין, מחושב עד יגון, נטול תשוקה ובלתי מאוזן בעליל מבחינת מרכיביו. בהדרגה עלולים רבים מבין המתמידים בשיטה זו למצוא עצמם עם תחושות תובעניות של רעב, חיוניות ירודה, מערכת חיסון חלשה ומיני פגעים כרוניים הצצים, לכאורה, משום מקום.

מהו באמת אוכל משמין?

הסעיף המהותי הראשון הנעדר מן המורשת הדיאטנית, נוגע למהות האכילה עצמה. הוא גורס, למעשה, כי אוכל "משמין" אינו זה הנמנה עם קבוצת השומנים או עם קבוצת הפחמימות, ובוודאי אינו זה עתיר הקלוריות. אלא הוא מזון שאיבד את חיוניותו, ולמעשה אינו אלא מזון מקולקל שמוטב להימנע ממנו ככל הניתן. ארבעה מוקדים עיקריים מחוללים את אובדן חיוניותו של המזון. אכנה אותם השחתה מוסרית, השחתה כימית, השחתה בישולית והשחתה שבשעת האכילה.

ההשחתה המוסרית עניינה בניצול מחושב היטב, החורג הרבה מעבר ליכולת הטבעית של האדמה או של החי לשאת, ומטרתו הגברת התוצרת ממניעים כלכליים, דבר המושג באמצעים מלאכותיים. למשל, צמחים המניבים ללא קשר כלשהו לעונות השנה ויבולם גבוה הרבה מכפי שטבעם ייעד אותם לשאת. שיטות גידול נצלניות ומניפולציות גנטיות שהופכות את הצמחים למקבילה של פרות חולבות עומדות בדרך כלל מאחורי עניין זה; ביצי סוללה שהן אותו הדבר עצמו, בתוספת ייסורי גיהינום שעוברות המטילות; בשרם של בעלי חיים שגודלו כבשר, כאילו לא היתה נשמה באפם; חלבם של יצורים כאלה, וכן הלאה. גם קריאה של חומר כזה אינה במיוחד יפה לבריאות.

ההשחתה הכימית עניינה בחומרי הדברה כאשר מדובר במזון מן הצומח, או בתרופות סינתטיות על סוגיהן ככל שמדובר במזון מן החי. ההשחתה הבישולית היא זו שאינה כוללת התייחסות כלשהי למהותו של המזון, גם בכוונת הטבח וגם בתהליך הבישול. תוצאתה מתגלמת באוכל מבושל יתר על המידה, שרוף מדי או מעוך מדי, מתובל או משולב ללא הרמוניה, או כזה שעבר זמן רב מדי מזמן הבישול שלו ועד שהוא מגיע אל בני מעינו. דפוסי אכילה מזיקים כוללים אכילה מהירה, נטולת כוונה ומחוסרת תשוקה, ואכילה שמתוך אובססיה או מתוך חרדה מפני המזון עצמו. אלה לבדם יכולים להיות אחראים למיני בעיות בריאות, גם כאשר מדובר במזון משובח במיוחד.

המזון התעשייתי המוכן, למשל, זה המגיע אלינו מבושל, ארוז וקפוא, מגלם את פסגת ההישגים של המטבח המודרני בהקשרים אלה, והוא, בפשטות, מזון מקולקל ומשומר למוות. גם רבים מבין חומרי הגלם התעשייתיים, כדוגמת השמן המזוכך, הקמח הלבן, קופסאות השימורים, החלב המפוסטר ואפילו הדבש המורתח הם מזונות השרויים בשלבים שונים של קלקול משומר היטב. תכליתו של עניין זה בצורך בהארכת חיי המדף של המזון, מתוך השאיפה לסיפוק כללי המסחר המודרניים וללא התחשבות ממשית  בבריאות הצרכנים. מה טעם, לפיכך, לצרוך מזונות אלה כלל, גם אם יעמדו בקריטריונים של תפריט הדיאטה המומלץ?

הכלל הראשון של תזונה: אכלו בשמחה

מעניין לציין שהכלל הראשון של הרפואה הסינית הגדולה, אינו אלא לאכול בשמחה. לפי עיקרון חשוב נוסף נמדדת איכותה של הארוחה בקיומה ובמידת עוצמתה של התחושה המיטיבה שלאחר האוכל. מאלו משתמע כי מי שאוכל מתוך חדווה, תשוקה והכרת תודה, אולי אפילו אם מדובר בפיתה עם שווארמה ואמבה או בסופגנייה מצופה – לא יינזק. אך הוא בוודאי יינזק, כלומר ישמין, כאשר התשוקה אל אותם מזונות נובעת מתוך התמכרות, כי אז יאכל אותם מתוך רגשות מעורבים ואפילו תיעוב.

אז נקודת מוצא טובה לתהליך של הרזיה, היא זו המוסיפה כוונה מודעת לכל עניין המזון והאכילה והתייחסות בסיסית למהותם ולאיכותם של הדברים שאנו מבקשים להכניס אל גופנו ולתחושות שהם מעוררים בנו. למעשה מדובר במעבר הדרגתי לתפריט שמזונותיו נקיים וחיוניים ככל הניתן, אך מתוך מידתיות, מתינות וסלחנות גדולות כלפי האפשר.