מגפת הצליאק המדומה

כאשר בוררים את המוץ מן התבן של טרנד הגלוטן, מתגלה מגפת צליאק מדומה שמחוללת החיטה בעצמה

הולך ומתגבר הרושם כי מחלת הצליאק הפכה למגפה של ממש, אם כי רצונית ברובה. אנשים מצהירים בעיניים נוצצות שחדלו לאכול את הדברים האלה שיש בהם גלוטן. המתונים ביניהם שותים בירה ואוכלים שיבולת שועל (קוואקר), אולי "חוטאים" באיזו חת'כת עוגה פה ושם. אחרים הולכים על כל הקופה ומחילים על עצמם דיאטת צליאק מוחלטת, כאילו גם שארית זניחה של החלבון תחולל בגופם תגובה אלרגית חמורה.

אינני יודעת אם קיימות סטטיסטיקות ראויות באשר לממדי המגפה שפשטה בעם, אך ניכר שהיא נוגסת בו בכל פה. רבים מאמינים בכל ליבם כי הם לוקים באלרגיה לגלוטן, והופכים את חייהם למסובכים ללא סיבה או צורך. ארוחותיהם אינן בריאות כפי שהם סבורים, כי בשם הפיכת הגלוטן לחזות הכול תכופות הם צורכים כמויות מופרזות של מזון מן החי ושל מזון תעשייתי ריק, מתוק (או מלוח או שמן). מזיק. לאורך זמן הם עלולים לחוש שמנקר בהם מין רעב תמידי, כמעין חוסר סיפוק תזונתי המלווה את חייהם.

לטרנדים אין הומור

טרנד הגלוטן משולל הומור וספונטניות, אך גם הבנה לבריאות האדם או לבריאות סתם – דברים שמוטב היה שילוו את חיינו באופן כללי, ואת הצָלחת גם. הוא נובע מהנחת מוצא שגויה ומתסחופת בריאותית שכמה וכמה מרפאים מטעם עצמם, כמו גם מכוֹני "בריאות" החתומים על פוסטים ממומנים ועל פרסומות ממוסדות – מזינים ללא הרף. הנחת המוצא הזאת מתחזה לאבחנה רפואית, והיא קובעת כי האשֵם בקשת רחבה של תסמינים הפוגעים באיכות החיים – כדוגמת בטן נפוחה ומיני בעיות עיכול קלות וחמורות הזוכות בדרך כלל באבחנה "מעי רגיז", וכן גם עייפות, השמנה והתמכרות ללחם ובני משפחתו – הוא הגלוטן.

אבל הבעיה האמיתית אינה נעוצה בגלוטן עצמו. כלומר, לא בגלוטן לבדו ולא בכל דגן שמכיל גלוטן. האשמה המיידית היא החיטה עצמה, שעברה תהליכי השבחה עמוקים שייעודם המוצהר היה להגביר את היבול, להאריך את חיי המדף ולשפר את יכולת האפייה שמבטיח הדגן הכי נפוץ בעולם.

המשביחים עשו עבודה טובה עד כדי שמִדָגן מזין, בריא ונוח לאפייה, הפכה החיטה למפלצת גלוטן. ולמה גלוטן? כי ככל שתכולתו רבה יותר ואופיו "חיטתי" יותר, כך הופך הבצק אלסטי יותר ומאפשר לאופים ולקונדיטורים לעשות בו כמעט כל העולה בדעתם. עכשיו היא (החיטה) עוד יותר נוחה לאפייה, הרבה יותר מתוקה, בעלת חיי מדף ארוכים ביותר, הרבה יותר ממכרת ומאוד לא בריאה. אפשר לומר, שכמו מזונות נפוצים אחרים על שולחננו, החיטה היא מזון שהתעשייתיות טבועה בדנ"א שלו.

גלוטן זה לחלשים

אם בוררים את המוץ מתבן טרנד הגלוטן מגלים שמוטב, אומנם, לצמצם ככל הניתן את צריכת החיטה: לחם ומאפי חיטה (כן, כמובן, גם חיטה מלאה), סולת וקוסקוס, פתיתים ופסטה. המהדרין יכולים בהחלט לסמן גם את הבורגול והפריקי, אף שהם מתקבלים בדרך כלל ביתר קלות במערכת העיכול שלנו.

לעניין הלחם, מי שאינם לוקים באמת בצליאק יכולים ליהנות בבטחה מלחמי כוסמין, שיפון ושיבולת שועל. שני הראשונים מכילים גלוטן (בשיעור נמוך בהרבה מהחיטה) ונוטים להיטיב אתנו. השלישי אינו מכיל גלוטן, אך חולי הצליאק נמנעים ממנו על שום החשש שנארז בצוותא עם מוצרי חיטה, ועל כן דבקו בו שאריות ממנה.

את אלה צריך לסייג ולומר שבהחלט ייתכן שהגוף שלכם לא נוטה לחבב את כל הדגנים. בדרך כלל, זה בכלל לא קשור לגלוטן. יש המגיבים רע לשיפון על שום טעמו החמוץ, העלול להחמיר תסמיני קיבה מסוימים; יש שמדווחים על אי נוחות בעקבות אכילת כוסמין (הקרוב יחסית לחיטה אך לא הושבח למוות); יש שמתנפחים בעקבות אכילת שיבולת שועל (קוואקר) נטולת הגלוטן, וזה לא בגללו; יש מי שגופם אינו נוטה לחבב את הקינואה (נטולת הגלוטן). ויש, אפילו, אי סבילות לאורז, הנחשב לניטרלי שבין הדגנים – בוודאי האורז הלבן.

התשובה, בכל המקרים, היא תשומת לב רבה כלפי הגוף, שתוביל אתכם בבטחה אל התפריט המתאים לו בכל זמן נתון.

 

מי מפחד מטרנדים של בריאות?

אני! אני מפחדת מסופרפודז, מרואופוד, מ"תזונה פליאוליתית" (נו, באמת), מטבעונות, מ"דיאטות לניקוי כבד", מגוג'י בריז, מהימנעות מגלוטן, מעשב חיטה וגם מבליעה בלתי מבוקרת של תוספי תזונה

אני מפחדת מתזונה טרנדית. מסופרפודז, מרואופוד, מ"תזונה פליאוליתית" (נו, באמת), מטבעונות שמתלווה אליה זעם קדוש. מדיאטות לניקוי כבד, מגוג'י בריז, מהימנעות מגלוטן, מעשב חיטה וגם מבליעה בלתי מבוקרת של תוספי תזונה שקראנו עליהם באינטרנט והשתכנענו שיהפכו אותנו למישהו הרבה יותר טוב.

אני גם חוששת מפני השמועה הבלתי מבוססת בדבר התפשטותה הבלתי מבוקרת של אותה תסמונת עלומה שזכתה בכינוי הפסבדו-רפואי "קנדידה רב-מערכתית" (ובלעז "קנדידיאזיס") שפירושו, אם הבנתי נכון, דלקת קנדידית או משהו כזה. וזה קצת מוזר, כי אני נטורופתית. אני משתייכת ביודעין לאותו ענף רפואי שאחראי במידה רבה להתפשטותן הבלתי מבוקרת של רבות מבין אותן שמועות בריאותיות ומגיפות אכילה משונות, כמו, למשל, רכישה ביודעין של תזונה קיצונית המיועדת לספק מענה לחולי צליאק.

למה אני חושבת ככה? קודם כל, כי מי בכלל צריך את כל זה כשיש לנו עדשים ואורז, אגוזים ופירות, שעות להשכים ושעות לאכול, זמן לשתות וזמן לישון, שקדים ודגים ומשהו מתחשב לעשות עם הגוף? הרי זוהי התשובה הטבעית, הבדוקה, הזולה והזמינה ביותר – בוודאי הפשוטה ביותר – לרוב העניינים שהטרנדים והשיטות החדשות מתיימרים לפתור.

ומהי, בכלל, המוטיבציה השוכבת אי שם מתחת להתהוותם של רעיונות כל כך כוללניים הנוגעים לגוף האנושי? למה צריך לנסות להמציא מחדש את מה שנועדנו להיות והוכיח את עצמו כל כך יפה (ואפילו נוסח היטב היטב במיני רפואות מסורתיות), עד שבאו לעולם החקלאות התעשייתית והמזונות המושחתים שהביאה עמה לעולם – מהחיטה המודרנית ועד לתרנגולת בחמישה שקלים וכל מה שביניהם, פסי הייצור של ירקות מנוטרלים, מטוגנים, מוזרקים, מומלחים, מתובלים ומנוילנים, ובצדם גורואים של תזונה האוחזים ברעיונות קיצוניים שמשוּוקים היטב וזורעים בעיקר בלבול, בורות וחוסר כיוון כללי של המין האנושי בנוגע לדבר הבסיסי ביותר שהוא אמור לדעת: איך אנחנו מיועדים לטפל בגופנו.

האם המוטיבציה האמיתית מאחורי זה היא ריפוי? האם הגורו ההוא שמוכר לכם פגישה ותוספים באלפי שקלים יושב מולכם כדי לרפא אתכם? האם "מכון הגמילה" מסוכר ומגלוטן בא לעולם כדי להביא לכם מזור? ואם התשובה על כל אלה היא "לא" רבתי, מדוע בעצם רבים כל כך בוחרים ביודעין לשתף עם זה פעולה? האם דף הפייסבוק שמתהדר באיזו שיטה מהפכנית באמת יביא עמו שינוי מרפא שיישאר לאורך זמן? כמה זמן? חודשים? שנה? הסטטיסטיקות מורות חד משמעית שלא. מקסימום שנה ל-95 אחוז

אולי הקיצוניות היא לא רק השאלה – היא גם התשובה במקרה הזה. התרבות שלנו מעודדת אותה. נדמה כי לרבים קל יותר לצאת לקרב, להכריז על דיאטות ועל מהפכות בריאותיות, ולאמץ הנחיות שיטתיות, ברורות וחדות. דווקא הבחירה בדרך האמצע, באפשרות לחזור לדרך הפשוטה שמבקש מאתנו הגוף, נדמית לפעמים קשה יותר. אולי מפני שכרוכה בה נטילת אחריות אמיתית – על הגוף וגם על התודעה.

 

 

בלוטת התריס: יסודות הטיפול הטבעי

תזונה וצמחי מרפא המומלצים במצבים של תת-פעילות או יתר פעילות של בלוטת התריס, וכמה הערות על שגיאות נפוצות (ומסוכנות לפרקים) הנהוגות בטיפול הטבעי בבלוטה

במקרים מסוימים עשויה התזונה עצמה להוות גורם עיקרי לשיבוש פעילות בלוטת התריס. במקרים כאלה, המתבררים בתשאול מקיף שנערך בטיפול הראשון, יש לה תפקיד חשוב בהחזרת הבלוטה לאיזון. במקרים רבים אחרים, אחראית התזונה להחרפתה של בעיה קיימת, או שהיא מעוררת נטייה מולדת של חולשה בבלוטה.

כך, אכילה מופרזת לאורך זמן של מזונות כדוגמת חרדל, ווסאבי, חזרת, פולי סויה ובוטנים, עלולה לגרום לתת פעילות קלה של בלוטת התריס או להחריף תת פעילות קיימת. לפיכך, בכל מקרה של תת פעילות נוציא לחלוטין את אותם מזונות גויטרוגנים מהתפריט ובמקביל נחזק את הבלוטה בעזרת צמחי מרפא (רא' לעיל). הוצאת המזונות הגויטרוגנים מהתפריט חיונית גם כאשר הרקע לתת הפעילות אינו תזונתי, אלא שאז ישתנה מיקוד הטיפול.

מאידך, במקרים מסוימים של פעילות יתר, יכולה אכילה מידתית של אותם מזונות לסייע באיזון הבלוטה. בנוסף, יוצאו מהתפריט מזונות הממריצים את הבלוטה, כדוגמת אצות ודגי ים, ומזונות המכילים שיעור גבוה של סלניום (אגוזי ברזיל).

מזונות כמו סושי, המכיל דגים ואצות (העשירים ביוד) מחד גיסא, וסויה וּווסאבי (המאטים את ספיגת היוד) מאידך גיסא – נוטים "לשחק" עם הבלוטה. הלוקים בחוסר איזון שלה – לכאן או לכאן – מוטב להם להימנע מסושי,  או לצרוך מאכל מרתק זה באופן מתון ומידתי.

אך מעבר לכך, לטיפול התזונתי תפקיד מרכזי כמעט בכל טיפול נטורופתי טוב. אכילה מתונה, מאוזנת, של מזונות טבעיים בהתאם לשעות היממה, בצד שתייה מספקת של מים בין הארוחות – חיונית לריפוי של כל מצב גופני בלתי מאוזן. לפיכך, הטיפול הנטורופתי המוצלח בתת פעילות של בלוטת התריס (כמו גם בכל בעיית בריאות אחרת) יתחיל תמיד מתיקון התזונה, שעות האכילה, המנוחה והפעילות.

שגיאות נפוצות (ומסוכנות) הנהוגות בטיפול הטבעי בבלוטת התריס

בעבר, מקרים רבים של תת פעילות נגרמו עקב מחסור ביוד (המזין את הבלוטה). על כן היה היוד הטיפול הנפוץ בבעיה. אבל בעשורים האחרונים שוב אין זו הסיבה הנפוצה לתת פעילות של הבלוטה, ועל כן במקרים רבים הלעטת הגוף ביוד – אם ישירות על ידי נטילת המינרל ואם באמצעות תמציות מרוכזות של אצות ים, עלולה להיות הרת אסון. באותו אופן, נטילת תוספי חומצת האמינו טירוזין והמינרל סלניום החיוניים לפעילות הבלוטה, גם היא עלולה לסכן את שלום הבלוטה. לא כל שכן, כאשר משלבים את שלושתם יחד, במטרה "להמריץ את הבלוטה האטית". מכיוון שהסיבות לחולשה אינן נוגעות למחסור בהם, טיפול כזה עלול להביא את בלוטת התריס עד לכדי קריסה, המתבטאת בעלייה דראסטית של רמות ה-TSH, שבעקבותיה עלול להיגרם נזק בלתי הפיך.

בדרך כלל, נדרש טיפול מתון בן חודשים אחדים כדי לייצב את הבלוטה או לכל הפחות כדי להביא לשיפור משמעותי בתפקודה ובתחושת המטופלים. לעתים מקדים השיפור בתחושה את השינוי במדדי הורמוני הבלוטה. שילוב של טיפול תזונתי, פעילות גופנית מתונה וצמחי מרפא (רא' לעיל), מספק בדרך כלל את המענה האופטימלי (לעתים, כאמור, כהשלמה לטיפול תרופתי).

רפואת הצמחים וחשיבותה בריפוי בלוטת התריס

רפואת הצמחים האינטגרטיבית עניינה ברישום פורמולות צמחים אישיות למטופל, המיועדות לאזנו מבחינה כללית ולטפל באופן ממוקד באותם איברים או מערכות בגופו אשר נחלשו ושוב אינם פועלים כראוי.

פורמולות המיועדות לטיפול בחוסר איזון של בלוטת התריס יכללו, בדרך כלל, צמחים אדפטוגנים. זוהי משפחה רחבה של צמחי מרפא שביכולתם לשפר את ההתמודדות (אדפטציה) של הגוף עם מצבי הדחק שמזַמן לנו היומיום. שלושה מהם נחשבים לבעלי יכולת ייחודית לאזן את פעילות בלוטת התריס: הרודיולה רוזיאה, שלצערנו נאסרה לשימוש בארץ (אף שהיא אחד מתוספי המזון הנפוצים ביותר בשימוש בעולם הרחב); הגנודרמה (פטריית ריישי); והבקופה (פשטה שרועה) בעלת ההשפעה הייחודית על מערכת העצבים.

במקרים של פעילות יתר של הבלוטה, יתווספו להם צמחים המסוגלים לעכב את פעילותה, כדוגמת לאונורוס (זנב הארי) בעל ההשפעה הלבבית וההורמונלית; לייקופוס (כף הזאב); מליסה ואחרים.

במקרים מסוימים של תת פעילות (ובשום פנים לא כאשר מעורב בה מצב אוטואימוני), ניתן לצרף לפורמולה תמציות אצות ים עשירות ביוד, כדוגמת הלמינריה או הפוקוס. כאשר השיבוש בפעולת הבלוטה נובע ממצב אוטואימוני, נוסיף לעתים לפורמולה צמחים כדוגמת בופלאוריום (צלע השור).

תוספים נוספים הרלוונטיים לאיזון הבלוטה

כפי שכבר הוסבר, נעוצה חשיבות רבה בשמירה על רמות נאותות של הוויטמינים די ובי-12 בריפוי הבלוטה ובהבאתה לכדי פעילות אופטימלית. מנגד, נטילה יומיומית של ויטמין סי אינה מומלצת – הן באופן כללי והן בהקשר לבלוטת התריס.

המידע הנ"ל אינו מהווה תחליף לטיפול נטורופתי, לא כל שכן לטיפול רפואי, והוא מוגש כרקע בלבד לטיפול בקליניקה

בלוטת התריס: חמשת הגורמים העיקריים ליציאתה מאיזון

גורמים נפשיים, גנטיים, שלבי החיים השונים, התזונה ואורחות החיים – לכולם השפעה על בלוטת התריס. תכופות מדובר בשילוב של אחדים מהם

1. מתח מתמשך או ממוקד

אפשר לראות במיקומה של הבלוטה בקדמת הגרון ובמרכזו אות לפגיעותה הרבה. ואמנם, היא נחשבת לאחד האיברים "הסופגים" ומבטאים את המתח היומיומי שבתוכו חיים רבים מאתנו. לפיכך, תת-פעילות קלה ומתמשכת של הבלוטה ( TSH עד 12) אופיינית בעיקר לנשים שבחיי היומיום שלהן ניכר מתח פנימי רב והנינוחות מהן והלאה.

סוג אחר של תת פעילות קלה, כרונית ומתמשכת, מתחילה לעתים בתירואידיטיס – דלקת אקוטית של בלוטת התריס, שבין מאפייניה הבולטים יימנו שלשולים וחולשה הנמשכים על פי רוב שבועות אחדים. דלקת זו פורצת לעתים כתוצאה מטראומה או ממתח נפשי רב וממוקד הנגרמים, בניגוד למצב המתואר בפסקה הראשונה, מאירוע חיצוני (מוות של קרוב, פרידה, מעבר מגורים טראומתי, משבר ממין אחר). כאשר הדלקת שוככת מתפתחת לעתים קרובות, במהירות או באופן הדרגתי, תת פעילות כרונית של הבלוטה היכולה להתאפיין בערכים גבוהים יותר של TSH  מאלו שהודגמו במצב הראשון.

2. הגורם הגנטי \ האוטואימוני: השימוטו וגרייבס  

רבים מבין הלוקים בחוסר איזון כרוני של הבלוטה יכולים למנות קרובי משפחה מדרגה ראשונה או שנייה, הלוקים או לקו בו בשלב כלשהו במהלך חייהם. תכופות מדובר בתגובה אוטואימונית של מערכת החיסון, המייצרת נוגדנים כנגד חלבוני הבלוטה. נוגדנים מסוגים מסוימים אחראים לתת פעילות כרונית (ותכופות חמורה), המכונה מחלת השימוטו. נוגדנים מסוג אחר אחראים לפעילות יתר של הבלוטה, שאף היא עלולה להיות חמורה למדי, ומכונה מחלת גרייבס.

כאשר מתגלה חוסר איזון של בלוטת התריס, חשוב לערוך בדיקות דם לבירור קיומם של נוגדנים. כאשר מדובר בתת פעילות יש מבין הרופאים כאלה הנוטים "לפסוח" על עריכת בדיקות דם פשוטות אלה, משום שככל שמדובר בתת-פעילות הן אינן משמעותיות לעצם הטיפול המוצע. אך קיומם של נוגדנים ובעיקר שיעורם, מהווים מדדים מהותיים להבנת מקורות המצב ולטיפול בו. וככל שמדובר בתגובה אוטואימונית קבועה, ישמש הטיפול הטבעי במקרים רבים כטיפול משלים לטיפול התרופתי (אשר במקרים של פעילות יתר הוא בהחלט עשוי להיות זמני), ומטרתו תהיה להביא את הגוף למצב אופטימלי על אף קיומם של נוגדנים בדם. וזה בהחלט אפשרי.

3. תזונה

למזונות שונים יכולת להשפיע על פעילות הבלוטה כאשר הם מהווים חלק מהתפריט היומיומי.

מזונות גויטרוגנים, כדוגמת ירקות ממשפחת המצליבים, סויה ומוצריה, בוטנים ומוצריהם, צנוברים ואחרים, עלולים לחזק תת פעילות של הבלוטה ובמקרי קיצון אף לגרום לה, כאשר נאכלים בכמויות מופרזות לאורך זמן. מנגד, אכילה מופרזת של מזונות המכילים יוד, כדוגמת אצות ים ופירות ים; מזונות המכילים את המינרל סלניום (אגוזי ברזיל); מזונות המכילים את חומצת האמינו טירוזין (ספירולינה וכלורלה) – עלולה להחריף מצבים של היפרתירואידיזם ובמקרי קיצון אף לגרום להם.

גם בעיות אכילה, ובפרט דיאטות קיצוניות ותנודות חריפות במשקל לאורך החיים, הן גורם נפוץ ליציאת הבלוטה מאיזון.

4. הריון

נשים רבות לוקות בחוסר איזון של בלוטת התריס במהלך ההיריון או מיד אחריו. תכופות מדובר בתירואידיטיס (דלקת אקוטית של הבלוטה) החולפת והופכת לתת פעילות, זמנית או קבועה. נדגיש כי רבות מהנשים הלוקות בחוסר איזון של הבלוטה סביב תקופת ההיריון מחלימות באופן ספונטני, והטיפול הטבעי יהיה להן לעזר רב. הוא יוכל לקצר את זמן ההחלמה ולסייע במניעת התפתחותו של מצב כרוני של תת פעילות של הבלוטה.

5. גיל ומחסור בוויטמינים די ובי-12

עם השנים נוטה הבלוטה להיחלש, ותת פעילות קלה היא אחת הבעיות הנפוצות ביותר בגילים המתקדמים – אצל נשים וגברים כאחד. במקביל, יורדת עם הגיל יכולת הגוף לסנטז (או להפעיל) את הוויטמין די בעזרת חשיפה לשמש, ועל כן סובלים רבים מהמבוגרים מרמות נמוכות שלו. גם יכולת הספיגה של ויטמין בי-12 יורדת עם הגיל. בין השלושה קיימת זיקה עמוקה, ובמהלך ריפוי הבלוטה אנו מקפידים על שמירה של רמות נאותות של שני הוויטמינים בדם – בדרך כלל בעזרת תוספים מתאימים.

לפיכך אני ממליצה לכל אדם, במיוחד משנות החמישים שלו ואילך, לוודא כי במסגרת בדיקות הדם הכלליות התקופתיות הנערכות לו נבדקים ערכי ה-TSH, הבי-12 והוויטמין D. לשלושתם השפעה ניכרת על רמת הוויטליות, מצב הרוח והחוסן בפני מחלות ודלקות בגוף, והם ניתנים לתיקון בקלות יחסית.

המידע הנ"ל אינו מהווה תחליף לטיפול נטורופתי, לא כל שכן לטיפול רפואי, והוא מוגש כרקע בלבד לטיפול בקליניקה

בלוטת התריס: מדוע מומלץ הטיפול הטבעי גם במקביל לנטילת תרופות?

האם הטיפול הטבעי מהווה תחליף לטיפול התרופתי בבלוטת התריס? האם בעקבותיו ניתן יהיה להפסיק את נטילת התרופות? אף שהתשובה יותר מכל אישית, אפרט כאן כמה גורמים המשפיעים עליה

שאלה שאני נשאלת תכופות, כבר בשיחת הטלפון המקדימה את הטיפול, היא האם הטיפול הטבעי מהווה תחליף לטיפול התרופתי והאם בעקבותיו ניתן יהיה להפסיק את נטילת התרופות. אף שהתשובה לשאלה היא, יותר מכל, אישית, אפרט כאן כמה גורמים המשפיעים עליה

במצבים חדשים יחסית של תת פעילות, בהם רמות ה-TSH  אינן עולות על 12 לערך  וטרם הוחל הטיפול התרופתי – אני ממליצה לסור לייעוץ לפני קבלת ההחלטה על נטילת התרופה. בחלק בלתי מבוטל ממצבים אלה אמליץ להתחיל בטיפול טבעי בן חודשים אחדים, המשלב תזונה, אורחות חיים וצמחי מרפא, ועשוי להביא לאיזון של הבלוטה ללא טיפול תרופתי.

במצבים דומים, בהם מדובר בתת פעילות בת שנים אחדות או רבות ובנטילה של תרופות, כדאי מאוד להתחיל בטיפול הטבעי במקביל לנטילת התרופה. בחלק מהמקרים, בעיקר אלה שאינם מערבים פעילות אוטואימונית, ניתן יהיה לשקול הורדה הדרגתית במינון התרופה עם התקדמות הטיפול, אך זאת אך ורק בליווי הרופא המטפל.

בהקשר זה אציין עוד, כי בניגוד לרבות מבין התרופות המשמשות לטיפול במחלות ובמצבים כרוניים, הטירוקסין הסינטטי אינו גורם תופעות לוואי ואינו מסכן את הנוטלים אותו בשימוש ממושך – אלא כאשר הנטילה אינה כראוי, דבר הגורם תכופות לאי יכולת לאזן את החולים ולנטילה של מינוני יתר. גם המיתוס בדבר ניוון של הבלוטה רחוק מלהיות אמת, ובמקרים המצדיקים זאת בהחלט ניתן להפסיק באופן הדרגתי, באמצעות טיפול טבעי ותחת פיקוח רפואי, נטילת טירוקסין לאחר שימוש ממושך. יוצאת דופן בהקשר זה הייתה פרשת האלטרוקסין. אני פוגשת עד היום חולות שנגרם להם נזק מתמשך וחמור, אך כאן מדובר היה בתרופה פגומה.

כאשר מדובר במצב אוטואימוני – כלומר בחולי השימוטו או גרייבס – יש חשיבות רבה לטיפול הטבעי, תכופות במקביל לטיפול התרופתי. משקל רב בהקשר זה יש לרפואת הצמחים. לחולים מותאמת פורמולת צמחים אינדיבידואלית, המחזקת את הבלוטה, מורידה את רמת הדלקתיות בגוף  ומשפרת את תפקוד מערכת החיסון. בכך היא מטפלת לא רק בתפקוד הבלוטה עצמה, אלא גם במצב הגורם לשיבוש בתפקודה. טיפול זה אינו שואף "לרפא" כליל את המצב, אבל הוא במפורש חותר לשיפור מהותי ועקבי שלו.

המידע הנ"ל אינו מהווה תחליף לטיפול נטורופתי, לא כל שכן לטיפול רפואי, והוא מוגש כרקע בלבד לטיפול בקליניקה