מדדים של חולשה

TSH, בי-12, המוגלובין, פריטין וּויטמין די נמוכים מתקשרים לחוסר חיוניות, עייפות, מצב רוח ירוד ורגיזוּת. הגישה הנטורופתית לערכים אלה שונה מזו של הממסד הרפואי, ותכופות יתגלו ערכים "תקינים" על פי בדיקות הדם כסימפטומטיים ומצריכים טיפול. במאמר זה מפורטים הטווחים המורחבים והמלצות קונקרטיות לטיפול

תוצאות בדיקות הדם הכלליות מהוות חלק חיוני מתשאול מקיף שנערך בקליניקה הנטורופתית, והן בעלות השפעה על אופן הטיפול, התפריט והתאמת צמחי מרפא או תוספים למטופל.

אחד ההבדלים בין הרפואה הטבעית למערבית, נוגע לטווח שנחשב תקין באותן הבדיקות. הרפואה המערבית אינה מטפלת בדרך כלל במקרים גבוליים מבחינת בדיקות הדם, כי הערכים אז אינם נמוכים או גבוהים דיים כדי להצדיק מתן תרופה, וללא תרופות ידיה כבולות במידה רבה. עם זאת, לחלק ממדדים אלו זיקה ברורה לאחת התלונות השכיחות ביותר: חוסר חיוניות, עייפות ואף תשישות של ממש.

 1.  TSH – מדד ההורמון הממריץ את בלוטת התריס

תת-פעילות של בלוטת התריס: הגבול העליון של מדד זה יהיה באזור 5 mU/L‏ ברוב קופות החולים. הרופאים ירשמו תרופה (טירוקסין סינטתי: אלטרוקסין, יותירקס ודומיהם) בד"כ במדדים העולים על 7-8 mU/L‏. לא תהיה להם תשובה כלשהי – תזונתית או אחרת – למטופלים סימפטומתיים הלוקים בתת פעילות קלה של הבלוטה.

הערכים האידיאליים של הורמון ה-TSH  מנקודת מבט נטורופתית, וכן גם באספקטים רפואיים מסוימים (כמו כניסה להריון) יהיו בין 1-2.5 mU/L‏. סימפטומים של חולשה, עייפות, האטה מטבולית, נשירת שיער ורגיזות יכולים להופיע אצל מטופלים שערכי ה-TSH  בדמם 4 ומעלה, במיוחד אם גם מדדי חולשה נוספים (רא' לעיל) נמוכים אצלם.

פעילות יתר של בלוטת התריס: הגבול התחתון של מדד ה-TSH  על פי קופות החולים יהיה 0.2 mU/L‏.

בפועל, יכולים להופיע סימפטומים – הכוללים, בין היתר, פעילות מטבולית מוגברת, תחושות חום בגוף והזעה מוגברת, דפיקות לב מואצות ותחושת סחרור – בערכים הנמוכים מ-0.5 mU/L‏ ולפעמים גם יותר. יש לשים לב שאצל רבים מבין הלוקים בסימפטומים אלה נובע הדבר ממינון יתר של תרופה שהם נוטלים בקביעות לתת פעילות כרונית של הבלוטה. תכופות, הפחתה במינון התרופה ונטילתה כראוי יאזנו את בדיקות הדם ואת תחושות המטופל.

עוד על יסודות הטיפול הטבעי בבלוטת התריס קראו כאן.

2. מדדי האנמיה הנגרמת מחוסר ברזל: המוגלובין, פריטין, טרנספרין, איירון

אנמיה קלה אופיינית לנשים ולנערות רבות בגיל הפוריות. לעתים היא נובעת מאיבוד דם בתקופת הווסת, אך קשורה תכופות לפרופיל אנרגתי המכונה ברפואה הסינית "טיפוס חסר". חיוורון קל (עם או בלי לחיים אדמומיות), תחושת צמא תמידית (או הימנעות משתייה), מערכת עיכול חלשה (צואה רכה, שלשולים או שלשולים ועצירויות לסירוגין), בטן נפוחה, "קנדידה" וכיוב' יהיו אופייניים להן. תכופות, נמצא שגם מדדי לחץ הדם שלהן נמוכים (בפני עצמה תופעה רצויה דווקא בטווח הרחוק…).

אקדיש לטיפוסים החסרים מאמר מיוחד בהזדמנות קרובה. בינתיים, התייחסות קונקרטית לשתי בדיקות הדם המהותיות יותר בהקשר זה:

 המוגלובין: חלבון הקושר ברזל בכדוריות הדם האדומות

זהו הערך המעיד באופן ישיר על קיומה של אנמיה. ערכים רצויים: נשים: 12-16 מיליגרם לדציליטר, גברים: 12-18 מיליגרם לדציליטר, ילדים: 11.5-15.5.
אנמיה נגרמת בד"כ ממחסור בברזל או ממחסור בבי-12 וחומצה פולית.
אין הבדל מהותי בין הגבולות הנלקחים בחשבון בנטורופתיה בהקשר זה לבין אלה של קופות החולים, אך ככל שהערכים נמוכים וגבוליים והמטופל מעיד על סימפטומים רלוונטיים, כך מעיד הדבר על צורך בחיזוק תזונתי ו\או באמצעות צמחי מרפא או תוספים אחרים.

פריטין: החלבון המאחסן את הברזל

הגבול התחתון נקבע ברוב קופות החולים על 12 ננוגרם למיליליטר. בפועל, ימליצו רוב הרופאים על נטילת תוסף ברזל בערכים הנמוכים מ-18 ננו\מיל, אך רבים מהם ימליצו על נטילת תוסף גם בערכים גבוהים מאלה. הברזל, למעשה, הוא אחד התוספים החביבים ביותר על רופאי המשפחה, אך הוא אינו תוסף תמים ואין ליטול אותו אם אין בו הכרח של ממש. מעבר לתופעות הלוואי הבלתי רצויות שהוא נוטה לחולל, הרי הוא מחמצן (רעל) חזק. כאשר הוא נמצא בעודף, הוא נוטה להצטבר ברקמות הגוף וזה מתקשה מאוד בסילוקו. לפיכך אמליץ בחום להימנע מנטילת תוסף אלא אם הדבר הכרחי. בדרך כלל ניתן לטפל באנמיה הכרוכה ברמות נמוכות של פריטין באמצעות תזונה וצמחי מרפא בלבד.

כאשר הדבר הכרחי, יש ליטול תוסף של ברזל נוזלי עדין (בד"כ במינונים של 5-10 מ"ל ליום), בצמוד לארוחת פירות (הברזל מיטיב להיספג בנוכחות ויטמין סי והוא גורם תופעות לוואי כאשר ניטל על קיבה ריקה). ניתן להוסיפו גם לשייק פירות. נשים שאינן "טיפוסים חסרים" וסובלות מדימום שופע במיוחד במהלך המחזור הגורם להן אנמיה, יכולות ליישם המלצות הנטילה הנ"ל במהלך עשרה ימים בחודש: לפני המחזור, במהלכו ומעט אחריו.

 3. מדדי ויטמין בי-12

זהו אחד המדדים שבהם קיים פער מהותי בין תפישת הממסד הרפואי הישראלי לבין הנטורופתיה. במרוצת העשור האחרון ירד באופן הדרגתי טווח בדיקות הדם התחתון הרשמי של קופות החולים של בי-12, מ-400 ל-200 מק"ג\מ"ל. הדבר קשור, ככל הנראה, למחסור כרוני באוכלוסייה הכללית בישראל בבי-12. ברוב ארצות העולם נותר הטווח, על כל פנים, סביב 350 מק"ג\מ"ל, וזהו הגבול התחתון הרצוי מנקודת מבט נטורופתית. מחסור בבי-12 יתבטא, על פי רוב, בנימולים בגפיים, במצב רוח ירוד, בקשיי ריכוז, באנמיה וכמובן בעייפות.

למי שערכי הוויטמין בדמו נמוכים מ-350 מק"ג\מ"ל מומלץ ליטול תוסף להמסה מתחת ללשון מסוג מתילקובלאמין (הנגזרת הכימית הרצויה של בי-12) אחת ליומיים (אין חשיבות למועד הנטילה). כאשר הערכים נמוכים מ-200 יש ליטול מדי יום בחודשיים הראשונים. בד"כ המחסור בבי-12 הוא כרוני, ועל כן מוטב להמשיך ליטול ממנו גם לאחר שרמותיו בדם התאזנו. יש לערוך בדיקות דם חוזרות כעבור חודשים אחדים כדי לוודא שהוויטמין נספג ורמותיו בדם עלו.

 4. מדדי ויטמין די

זהו אחד הוויטמינים בעל ההשפעה הרחבה ביותר על תפקודו התקין של גוף האדם, והוא חיוני לתפקודן של רוב מערכות הגוף וכפועל יוצא מכך – ל"מניעתן" של רבות מבין המחלות הכרוניות האופייניות לאוכלוסייה המערבית (סוכרת, מחלות לב, סוגים רבים של סרטן ועוד). בשל כך העלה הממסד הרפואי בשנים האחרונות את תחומי הסף שלו, והם עומדים כעת על 30 ננו-גרמים למ"ל או 75 ננו-מולים לליטר (ערכי הייחוס משתנים בהתאם לקופות החולים).

קיימת זיקה ברורה בין סימפטומים כלליים של חולשה, עייפות, קשיי ריכוז וחולשת מערכות העיכול והחיסון והמערכת האנדוקרינית לבין ערכים נמוכים של ויטמין די. לפיכך מומלץ ליטול תוסף ולהקפיד על חשיפה יומיומית לשמש כאשר הם נמוכים. למי שעבר את גיל 50 מומלץ ליטול תוסף בכל מקרה.

יש תוספים רבים בשוק של ויטמין די, ואיני רואה סיבה להמליץ על אחד מהם. פורמט הנטילה היעיל יותר לעניות דעתי הוא כמוסות רכות. כאשר מדובר בערכים גבוליים או בנטילה בתקופת החורף לצורכי חיזוק, אפשר להסתפק בכמוסות של 400 יחידות. כאשר מדובר במחסור כדאי להצטייד בכמוסות של 1000 יחידות. חשוב מאוד ליטול אותן לאחר הארוחה – ומוטב לאחר ארוחת הצהריים. הסיבה לכך היא שהוויטמין מסיס בשומן ונטילתו על קיבה מלאה במזון המכיל שומנים (מעט שמן זית יעשה את העבודה…) תיטיב את ספיגתו.

הרופאים והרוקחים נוטים להמליץ לאחרונה על נטילה מרוכזת של התוסף במינון גבוה אחת לשבוע או שבועיים, אך עמדתי היא שמוטב ליטול אותו באופן יומיומי או קרוב לזה, במידות מדודות. כמוסה אחת מדי יום תספיק. יש לערוך בדיקות דם חוזרות כעבור חודשים אחדים כדי לוודא שהוויטמין נספג ורמותיו בדם עלו.

המידע הנ"ל אינו מהווה תחליף לטיפול נטורופתי, לא כל שכן לטיפול רפואי, והוא מוגש כרקע בלבד לטיפול בקליניקה

מים: למה, כמה ואיך קשורים מנהגי השתייה לבעיות בריאות נפוצות

אי שתיית מים מתקשרת ישירות למיגרנות, עצירות וכבד שומני, ובעלת זיקה גבוהה לחלק מן המחלות הכרוניות. גם שתייה מופרזת של מים מזיקה. על הסיבות (המוזרות לפרקים) לעניין הזה, ההשלכות ואיך ומתי הכי טוב לשתות

1. הממעטים לשתות

רבים מבין המטופלים מתגלים חיש קל כמי שממעטים בשתיית מים. מפתיע לגלות שלא נדירים הם המקרים של מטופלים (ואנשים בכלל) שכמעט אינם שותים כלל. כשהם נשאלים איך זה קרה הם מספקים בדרך כלל אחת יותר מהתשובות הבאות:

  • לא מרגיש\ה צמָא בכלל
  • אם אני שותה אני מרבה ללכת לשירותים, מה שמפריע לי בעבודה, בשינה ובחיים – במיוחד כשאני מחוץ לבית – אז אני פשוט נמנע\ת
  • לא אוהב\ת את הטעם של המים
  • שותה במקום מים קפה, קולה ושות'

הימנעות משתייה או שתייה לא מספקת מהוות פגיעה ממשית בבריאות וכר פורה להתפתחותם של מצבי בריאות לקויים כרוניים, כדוגמת עצירות, תסמינים במערכת העיכול העליונה (צרבות ובעיות קיבה ממינים שונים), מיגרנות וכאבי ראש, עייפות וחולשה ועוד נוספים. כמו כן, אני מוצאת קשר הדוק בין בעיות כרוניות רעלניות כדוגמת כבד שומני, לבין אי שתיית מים. מובן שגם תסמינים במערכת הכליות והשתן – מדלקות חוזרות ועד אבנים – קשורים באופן הדוק למנהגי שתיית המים. מבחינה אנרגטית, מחסור במים גורם לחימום ולייבוש הגוף, דבר המתקשר לתופעות שונות של דלקתיות, פגיעה במטבוליזם, ספיגה משובשת של המזון ותסמינים כדוגמת אלה שפורטו מעלה.

למרבה הצער, נציגי הממסד הרפואי אינם נוטים לברר ולאבחן סיבה כה בסיסית זו לבעיות בריאות מגוונות כל כך, ובכך מחמיצים את הטיפול הבסיסי והחיוני ביותר בהן, שלא לומר הטיפול הבריא היחידי בהן. לעתים קרובות, המענה הרפואי לאותן הבעיות הוא תרופתי, מה שמגביר עוד יותר את שיעור הרעלים ברקמות הגוף, שמתקשה שבעתיים להתמודד עמם ללא שתייה מספקת.

ומה לגבי קפה וקולה? ובכן, אלה הם משקאות משתנים. כלומר, לא די בכך שאינם יכולים לשמש לשתייה במקום מים – הם אף גורמים לייבוש נוסף של הגוף ולהכבדה נוספת על מערכות פינוי הרעלים. משקאות קלים נטולי קפאין (וגם מיצים טבעיים יותר או פחות) הם עתירי סוכר או ממתיקים מלאכותיים, ובדרך כלל מכילים בנוסף ערב רב של חומרים המשמשים בתעשיית המזון. על פגעי הסוכר והממתיקים המלאכותיים אין צורך להכביר מילים, אבל כיוון שכבר הכברתי תוכלו עליהם בהרחבה כאן. מה שחשוה לציין כי משקאות קלים הם תחליף עלוב ביותר למים, ושתייה כרונית שלהם פוגעת כמעט בהכרח בבריאות.

 2. המגזימים לשתות

גם בענייני שתיית המים קיימת מגמה הפוכה, של שותי היתר, והיא אינה נדירה כלל ועיקר. בדרך כלל שלושה ליטרים ביום ומעלה – כלומר למעלה משתים עשרה כוסות – יהיו יותר מדי מים. הסיבות לשתייה מופרזת של מים:

  • מתוך מחשבה ששתייה מרובה היא מנהג בריא (בחזקת כל המרבה הרי זה משובח)
  • מתוך תחושת צמא מתמדת
  • מתוך רצון לרזות

שתייה של למעלה משלושה ליטר בבת אחת עלולה לגרום מצב חירום רפואי (עד כדי סכנת מוות), ומטבעה אינה מעסיק אותנו כאן. לעומת זאת, שתיית יתר כרונית ומתמשכת עוברת בדרך כלל מתחת לרדאר הרפואי, אך היא מייצרת עומס מופרז על הכליות ומחלישה את מערכת העיכול ואת הגוף באופן כללי. מבחינה אנרגטית (דהיינו, על פי הרפואות המסורתיות) שתייה מופרזת של מים גורמת לקירור הגוף, דבר הפוגע ישירות במערכות העיכול והחיסון ולתסמינים שונים של ליחה.

כאשר הסיבה לשתייה מופרזת היא תחושת צמא מתמדת, מומלץ לערוך בדיקות דם כלליות ולעתים יש לפנות לבירור רפואי מעמיק יותר. לא רק רמות גבוהות מדי של סוכר בדם יכולות להיות אחראיות לה, אלא שורה של מצבי חולשה כרוניים, כדוגמת תת-פעילות סמויה או גלויה של בלוטת התריס ואנמיה.

כאשר הסיבה לשתייה מופרזת מקורה במיני דיאטות הממליצות על שתייה מרובה לפני הארוחה במטרה לבלום את תחושת הרעב, אני ממליצה לחדול מכך ללא שיהוי. לא רק שאין בכך הגיון בריאותי, אלא שהרעב לא ייעלם, הוא רק יידחה לשעות שבהן הגוף אינו מיועד לאכול – דבר הגורם במישרין להשמנה ולהחלשה של מערכת העיכול.

3. הרגלי שתייה מומלצים

  • מיד עם ההשכמה כדאי להרבות בשתייה. לפחות כוס אחת גדולה של מים בטמפ' החדר או צוננים מעט (בשום פנים לא קרים ממש)
  • המתקשים בשתייה מוזמנים לטפטף למים טיפות לימון טרי לפי הטעם. זה מרענן, משפר את טעם המים וגם בריא (אבל לא להגזים גם עם זה!)
  • את יתרת המים שותים בין הארוחות, כלומר עוד 2-3 כוסות כנ"ל לפני הצהריים ו-2-3 כוסות אחר הצהריים. בארוחה לא מניחים כוס מים ליד צלחת האוכל, אבל כמובן שותים בסופה אם צמאים
  • כשצמאים – שותים. תמיד!
  • לא כדאי לשתות לפני השינה, וגם לא בשעות הערב (אלא אם צמאים)
  • המשקה היחידי שיכול להחליף את המים הוא חליטות של צמחים (נענע, לואיזה, היביסקוס, מליסה, מרווה ושות') – צונן או חמים. אין כל צורך להמתיק אותו. כדי להעניק לו מתיקות (אני ממליצה להיגמל מהנטייה הכללית לטעם המתוק), אפשר לחלוט יחד עם צמחי התה גם  עלי סטיביה (לא להשתמש בתמצית סטיביה, אלא לחלוט עלים).

 

למה בכלל לא בטוח שכדאי לנו לאכול את הדבר הבריא הזה?

איך לדעת מה טוב לנו לאכול וכמה מיתוסים תזונתיים, כמו זה של סלט הירקות. על יסודות התזונה האנרגטית

אחד ההבדלים המשמעותיים בין מיני שיטות תזונה מודרניות לבין רוב שיטות התזונה המסורתיות הוא עניין חמקמק משהו לעין מערבית. למעשה, זהו מדד עדין ומדויק לסוג ההרמוניה השוררת בין המזון לבין עצמו; להרמוניה הצפויה בין המזון לבין הגוף שניזון ממנו; ולקשרי הגומלין שבין הגוף לבין הסביבה. הפרמטרים לפיהם נמדדת הרמוניה זו הם יחסיים ולא מוחלטים וביסודם מונחת החתירה לאיזון. היכולת להתאים לאדם מסוים את המזונות שייטיבו עמו ויערבו לחכו, האפשרות להרכיב מנת מזון או תבשיל שטעמיהם מתקשרים עם מהותם של חומרי הגלם ועם שיטות הבישול, כמו גם האפשרות לעזור למישהו להתרפא באמצעות המזון – כולם קשורים באורח מובהק לעניין זה.

הגיוני להניח כי טבחים גדולים באמת מכירים על בוריין, בדרך אינטואיטיבית וכזו הנגזרת מן הניסיון, את האיכויות האנרגטיות של המזון שהם מבשלים. הם יודעים מהי דרך הטיפול הראויה לו, זו שלא רק חושפת את טעמיו הראשוניים ביותר של חומר הגלם, אלא מעניקה משקלים נכונים למנה כולה. לכן, לעתים קרובות הארוחות שמגישים השפים הגדולים, כלומר אמא של מישהו, סבתא של מישהו או אייל שני, הן  הרבה יותר "מזון בריאות" מאותן התקרובות שמגישות רבות מבין "מסעדות הבריאות".

קצת חום אנושי

דרך המחשבה שהולידה את הרעיונות האלה היא זו המתהווה מתוך התצפית בטבע. היא מתייחסת לאדם לא רק כאל חלק אורגני מן הסביבה, שלא ניתן להבינו ללא ההקשר שבתוכו הוא פועל, אלא גם כאל מיקרוקוסמוס בפני עצמו. בתוך האדם אקלים ונוף טיפוסיים, ושוררות תופעות אקלימיות המגיבות לסביבת הקיום ומופעלות על ידה, כמו גם על ידי דפוסי הרגש וההתנהגות ועל ידי החומרים שנכנסים אל הגוף, כלומר המזון, המים והאוויר. הן מתפרשות כחום וקור, לחות ויובש וכיווני הרוח – דהיינו מידת התנועתיות וכיוונה בגוף. בהתאמה, כאשר התופעות הופכות קיצוניות אנו מדברים על יציאת המערכת מאיזון.

כאשר מופר האיזון לכיוון הקור מתפרש המצב כחוסר וכחולשה, ועל כן נחשבת פעולה מחממת למחזקת. חוסר איזון "חם" מעיד בדרך כלל על עודף או על מצב אקוטי או דלקתי, והקירור על פי רוב יעזור. אותן תופעות גופניות יכולות לנבוע מחום או מקור, מלחות או מיובש. קל להבדיל ביניהן: התופעות החמות מצטיינות לרוב בריחות עזים ובמזג סוער. שלשול כרוני, למשל, מהסוג הבהיר ונטול הריח, אופייני למי שהאקלים הפנימי שלו לח וקר. שלשול המופרש בעוצמה גדולה וריחותיו עזים, הוא בדרך כלל תוצאה של תופעה זיהומית המאופיינת בחום רב ובלחות. עצירות היא תמיד סימן ליובש, אבל היא יכולה לנבוע מחום או מקור.

מה זה באמת בן אדם רוחני:-)

לאלה מצטרף אלמנט התנועה, או כיוון ועוצמת הרוח. אצל אנשים נוצרת תנועה כלפי מעלה או כלפי מטה, וכן תנועה פריפריאלית – כזו שמתפזרת לכיוון הגפיים. אדם הסובל מריפלוקס, משיהוקים וגיהוקים, מפנים סמוקים וכן הלאה הוא זה שהתנועה אצלו כלפי מעלה מופרזת או בלתי הרמונית. תנועה מופרזת למעלה ולצדדים אופיינית יותר לבעלי עודפי חום. זה הסובל מקור בגפיים הוא זה שהתנועה הפריפריאלית אצלו חלשה. משיכה כלפי מטה היא בדרך כלל תוצר של קור, המתפרש כחולשה שבגינה אין הגוף מסוגל להחזיק את האיברים ואת תכולתם.

בהכללה, אפשר לייחס רעיונות בסיסיים אלו לרפואות המסורתיות של אסיה ושל אירופה, שהידועות שבהן הן הרפואה ההודית העתיקה (איורוודה), הרפואה הסינית העתיקה והרפואה היוונית העתיקה (רפואת המרות). רפואות אלה נטו להגדיר את בעיות הבריאות השונות כתולדה של הפרת האיזון הפנימי של הגוף. הן מנו מאות רבות של מצבים המייצגים נקודות שונות בסקלת האיזון האנושי, ומנו לכל אחת מהן עשרות סימפטומים פיזיים, מנטליים ורגשיים. רבים מאותם מצבים מוכרים כיום כמחלות.

למזון ייחסו רפואות אלו תפקיד מהותי, הן באשר להתהוותם של מצבי חוסר האיזון והן באשר לאפשרות להשיבו לתקנו, דהיינו לרפא. הוחלו עליו אותם מדדים יחסיים של איכויות, באמצעותם ניתן להבין את השפעתו על הגוף. על כן, מזון יכול להיות חם, ניטרלי או קר, לח או יבש ולחולל בגוף תנועה בכיוונים שונים.

בין הקפצה לאידוי

שיטות הבישול השונות משפיעות על מצב המזון באותו אופן: הן מחממות, מלחלחות או מייבשות ומניעות לכיוונים שונים. טיגון הוא שיטת בישול חמה ועצבנית (מניעה מדי). הקפצה היא שיטת בישול חמימה. אידוי הוא שיטת בישול חמימה. ככל שהבישול ממושך הוא חם ומקנה למזון איכויות של תנועה מטה ופנימה. מקרר כמובן מקרר, כלומר משווה איכות קרה למזון. אוכל לא מבושל הוא יותר קר מחם. שיטות הבישול יכולות להדגיש או למתן את האיכויות הבסיסיות של המזון, אך לא לשנותן מן הקצה אל הקצה.

גם לחמשת הטעמים מיוחסת חשיבות בהבנת האנרגטיקה של המזון. מזונות ותבלינים מתוקים עשויים להיות קרירים ומלחלחים, כמו פירות, אך בדרך כלל הם חמימים ומניעים כמו קינמון (המצטיין גם בחריפות) וליקריץ. מיני הדגנים המבושלים נחשבים על פי רוב לחמימים ולמתקתקים, ועל כן הם מחזקים ומיועדים לשמש כמרכיב הראשי בכל תפריט.

מזונות שמוצאם מהים נחשבים בדרך כלל לקרירים ומלחלחים ובדרך כלל למלוחים, כמו הים שממנו הם באו, ותנועתם כלפי פנים ולמטה. לאדם הם מוסיפים לחות ומטפלים ביובש, מרככים ומסייעים לפעולת המעיים ויפים לטיפול בעודפי חום וביובש (כדוגמת גיל המעבר אצל נשים). הירקות המבושלים הם בדרך כלל נייטרלים עד חמימים. הירקות החיים נחשבים לנייטרלים עד קרים. מיני בשרים נחשבים בדרך כלל לחמימים. הקטניות ניטרליות או מעט חמימות ומחזקות.

המיתוס של סלט הירקות

הבנת האיכות האנרגטית של המזון שוללת, לעתים קרובות, מיני מיתוסים רווחים על אודות "אוכל בריא". דוגמה טובה לעניין היא זו של סלט הירקות החיים, הנחשב בעיני רבים למנת הבריאות האולטימטיבית. אך מנקודת המבט האנרגטית נחשבת מנה זו לקרה (או "קשה לעיכול" במינוחים מודרניים) ועל כן היא רעיון גרוע במיוחד לטיפוסים "קרים", כלומר אלו הסובלים מחולשה, מגלים רגישות יתר כלפי קור וסובלים על פי רוב גם מהיעדר תשוקה ומרץ. טיפוסים כאלה (בדרך כלל נשים) יפיקו תועלת משימוש בתבלינים החמים והחריפים, כמו צ'ילי וקינמון, ומאכילה יומיומית של מיני מזונות חמימים ומחזקים שבעיקרם מורכבים מדגנים ומירקות מבושלים. גם מעט בשר עשוי להועיל לחלקם.

רבים נוטים להימשך דווקא למזונות המדגישים את הצדדים הבלתי מאוזנים שלהם. למשל, רבים (בדרך כלל גברים) הסובלים מעודפי חום נוטים להימשך דווקא לתפריט חריף וחם, המדגיש ביתר שאת את סבלותיהם. אלו עשויים להתבטא בכאבי ראש תכופים, באולקוס ובחומציות יתר בקיבה, באפיזודות חוזרות של סינוסיטיס, בקווי אופי אגרסיביים ובשלב הבא בלחץ דם גבוה ובמיני מחלות. האלכוהול, הנחשב לאחד הקיצוניים שבמזונות מבחינת איכויותיו החמות והיבשות, נבחר תכופות ללוות ארוחות המבוססות על  מזונות אלו ועמו גם הטבק, בעל אותן האיכויות עצמן. אולי זה האקלים שלתוכו נולד השילוש המפורסם: סטייק, דרינק וסיגריה, המתחלף בימי שגרה בשניצל וצ'יפס בפיתה עם הרבה סחוג ובירה בצד. לטיפוסים כאלה עשוי תפריט המבוסס על אצות ודגים לעשות פלאים. סושי הוא האוכל בשבילם.

המסקנה היישומית העיקרית מהדברים חוזרת לנקודת המוצא שלהם: אחרי הכל, אותן תובנות ששירתו נאמנה את האנושות לאורך אלפי שנים, מוצאן ביכולת האנושית להשתמש בחושים. יכולת זו עודה זמינה לכל אחד. על כן, כשמנה כלשהי או חומר גלם כלשהו מוכתרים כבריאים, צריך לזכור שבריא זאת מילה באמת נחמדה, אבל לא בטוח שטוב לנו לאכול את הדבר הבריא הזה (במיוחד אם הוא לא עושה לנו תיאבון). ומאד חשוב לשים לב איך מרגישים אחרי זה.

רפואה טבעית | תמר נהרי
לתיאום תור: 054-6353634