הדיאטה האולטימטיבית

המדע והרפואות המסורתיות תמימי דעים בעניין הזה: אנחנו מיועדים לאכול במחציתו הראשונה של היום – וזה גם המתכון הבטוח והבריא ביותר לאיזון המשקל. אז למה קשה לנו כל כך להסכים לבחון אפשרות של שינוי בהרגלי החיים, ומתי מגיע הרגע שבו אנחנו מבינים שסבלנו די?

למרבה השמחה, נותן המדע לאחרונה את דעתו לסוגיות הנוגעות לאורחות החיים. כך, למשל, מחקר שבחן את שעות האכילה וזכה להד תקשורתי מסוים מצא שככל שאנו אוכלים מאוחר יותר את ארוחת הערב שלנו, כך הניצול האנרגתי (הקלורי) שלה נמוך יותר – ובמילים פשוטות: היא משמינה יותר.

במנזרים ובמסגרות של תרגול רוחני הדבר ידוע היטב מימים ימימה, וכך גם בקרב הרפואות המסורתיות: מערכת העיכול שלנו פעילה יותר במחציתו הראשונה של היום. אנו מיועדים לאכול ארוחות בוקר וצהריים מזינות, ואילו בחציו השני של היום איננו מיועדים להרבות באכילה. למעשה, אפשר לוותר על אכילה לאחר ארוחת הצהריים ואלו המבקשים להפחית ממשקלם בדרך בריאה באמת מוזמנים לאכול בבוקר ובצהריים. אחר הצהריים כדאי לאכול ארוחה קלילה למדי, הכוללת למשל פירות או ירקות ומעט שקדים או אגוזים. הגוף אינו זקוק ליותר מזה ותפקודו – הגופני והמנטלי – ישתפר פלאים כאשר נסגל לעצמנו דיאטה מעין זו.

מתכון כזה לחיים יבטיח לא רק משקל מאוזן, כי אם גם שובע וחיוניות. העובדה שאלו הסובלים ממשקל יתר נוטים לדווח על תחושת רעב תמידית ומציקה אינה נובעת, דווקא, ממה שמכונה "בעיות אכילה" – מושג המרמז על צורך כפייתי לאכול ששורשיו נפשיים. תכופות – הרבה יותר מכפי שרבים מהם מעלים בדעתם – מעידה תחושת הרעב על רעב אמיתי, הנובע ממה שאני מכנה "בורות תזונתית". זהו מצב שבו שוב איננו יודעים כיצד לספק לגוף את צרכיו הבסיסיים ביותר, והוא שרוי בבלבול עמוק המיוצג על ידי משקל יתר מחד ורעב תמידי מאידך.

דומה כי אורחות החיים, הכוללים את זמני השינה והיקיצה, השתייה והאכילה, הפעילות והמנוחה, השתבשו כליל בעידן המודרני. דומה כי רוב האנשים אינם מודעים לפגיעה החמורה ששיבוש זה מסב לבריאותם ולאיכות חייהם. חוסר חיוניות, השמנה, מערכת חיסון רעועה, דכדוך, בלוטת תריס חלשה ואפילו ירידה בפוריות – כולם מושפעים במידה משמעותית ביותר מניהול קלוקל של סדר היום שלנו. אך כאשר אני מצביעה בפני מטופלים על העובדה שסדרי החיים שלהם משובשים מן היסוד וכי נדרש בהם תיקון – ולו גם תיקון של פשרה, שבמסגרתו יעשו את האפשרי בתוך הסייגים שמציבים החיים בעידן המודרני – אני נתקלת לא פעם בהתנגדות ממשית.

הארוחה הלילית של המטפלת ובן זוגה

הוא מאמן ספורט תחרותי בשנות הארבעים לחייו. סובל ממשקל יתר, מכאבי מפרקים, מכבד שומני, מלחץ דם גבוה. הוא חוזר הביתה בעשר בלילה מורעב ומכין לעצמו ארוחת בריאות הכוללת ירקות, ביצים, לחם, גבינות. הוא טוען שאין לו כל אפשרות לשנות את סדר יומו ומביע כעס על עצם האפשרות לבחון כיצד יוכל לאכול, למשל, כריך מזין בשבע בערב.

היא מטפלת מצליחה בשנות השישים המוקדמות שלה, הנוהגת לסעוד מדי לילה, בעשר או באחת-עשרה, יחד עם בן זוגה, ארוחה בשרית דשנה המלווה בהרבה מאוד יין אדום. היא מתלוננת על חיוניות ירודה ועל קשיי ריכוז ומעידה על רצונה לרדת במשקל. כאשר אני מסבירה היכן טמונה הבעיה ומציעה לבחון אפשרויות לתיקונה, ולו גם החלקי, היא מסבירה: "זה למען הזוגיות. היא חשובה לי יותר מן הבריאות."

הפקידה מהבנק בשנות החמישים המוקדמות שלה מתקשה לארגן לעצמה סדר יום סביר. ארוחותיה מבוססות בעיקר על לחם ופזורות על פני היום, בעיקר מהצהריים ועד הלילה, ללא סדר ברור או קבוע. בין לבין היא חווה בולמוסי רעב קטנים, המושלכים בעיקר לעבר מיני מאפים הזמינים בסביבתה. היא מעידה על רעב תמידי, על חוסר מוטיבציה כללי לפעול למען גופה, על היעדר מוחלט של פעילות גופנית, משקל יתר ואי אילו בעיות מטבוליות כרוניות המחמירות עם הזמן. היא נכונה לעשות שינוי אבל זה קשה לה מאוד, ומדי פעם היא חוזרת לטיפול עם אותו תפריט סנדביצ'ים ונעלמת שוב כלעומת שבאה למשך השנה הקרובה.

המפיקה בשנות ארבעים המאוחרות שלה שממאנת כמעט כליל לשתות מים. היא סובלת מכבד שומני, ממיגרנות, מדכדוך עמוק, מעצירות כרונית. נבדק אצלה חשד למחלה אוטואימונית נדירה. התפקוד שלה, גם בימים שבהם היא מגיעה לעבודה, ירוד למדי. היא סובלת מכאבים בלתי מוסברים הנודדים בין חלקים שונים של גופה ולעתים מנטרלים אותה כליל (פיברומיאלגיה לא הייתה ברשימת האבחונים הרפואיים שקיבלה), היא מרבה לאכול מזונות תעשייתיים והיא מוכנה בהחלט לשינוי. "בואי נתחיל ממים," אני אומרת לה. "פשוט תשתי. מים, או מים עם לימון או חליטות צמחים. רק תשתי." "זהו אתגר קשה מדי," היא משיבה.

האם סבלת די? 

מדוע קשה לנו כל כך לקבל אפשרות של שינוי באורחות החיים? מדוע עצם ההתייחסות, במסגרת הטיפול, למסגרות החיים, מעורר במטופלים התנגדות? בבודהיזם ישנו הביטוי, "האם סבלת די?" (והנה כאן מסביר אותו הסופר והמורה הרוחני בארי לונג). הנקודה הזאת, שבה הגענו עם עצמנו להבנה שהסבל גדול עד כדי שיש בנו נכונות אמיתית לבחון את המסגרת הקשיחה, המאובנת, של היומיום שלנו, היא הנקודה שבה יכול להתחיל שינוי אמיתי. השינוי הזה יתחיל מהגמשה מסוימת בסדרי היום שלנו. בתשומת לב רבה יותר למה שאנחנו מכניסים לגופנו. לזמן שבו אוכלים ושותים. לקיומה של פעילות גופנית מתונה בין לבין. מדובר בעצם בהכנסת גמישות ורכּוּת לתוך היומיום הזה שלנו, בתשומת לב מסוימת לצורכי הגוף. מכאן כבר יתחולל השינוי בעצמו, בקצב שבו התודעה והגוף יכולים להכיל אותו. יחד אתו, הבריאות תשתפר. מצבים כרוניים רבים, לכאורה בלתי פתירים, כאלה שלא בהכרח מהווים בעיה רפואית חמורה מנקודת מבטה של הרפואה המערבית וגם כאלה שכן – עשויים להתפוגג אז לאיטם ואיכות החיים שלנו תשתפר.

לפעמים מגיעה ההבנה המהותית בדבר הצורך בשינוי כאשר הפגיעה בבריאות חמורה מאוד. ידוע שחולי סרטן נוטים לשנות את חייהם מהיסוד עם גילוי מחלתם. איני מביאה זאת כדי להכריז, חלילה, שאם לא תשתו יבוא סרטן. דווקא איני נמנית עם אלה הסבורים שהסרטן הוא "אשמת" החולים. סרטן הוא עניין מורכב כל כך ומגוון כל כך שאין לי שום יומרה להבין את מקורותיו. אני מציינת את העניין רק משום שזו נקודת ייצוג ידועה ומוכרת היטב לצורך בשינוי, שמביא עמו שיפור מהותי באיכות החיים ולעתים אף מַרְפֵּא גם לבעיות בריאות חמורות (כמובן, בצד התערבויות רפואיות ככל שהן נדרשות).

אולי העניין הוא בכך ששינוי דרסטי במסגרות החיים באמת איננו אפשרי ברוב המקרים. אנחנו צריכים להתפרנס, והפרנסה מכתיבה עבורנו במידה רבה את סדר היום. לפעמים נצטרך לקום בשבילה מוקדם מדי בבוקר, לפעמים נחזור מאוחר מדי בערב הביתה. השאלה היא מה נוכל לעשות למען גופנו בתוך המצב הקיים. האם נוכל לאפשר לעצמנו ארוחות מזינות במועדן, ולאכול אותן מתוך הנינוחות הנדרשת לגוף על מנת לעכלן?

שבעים ורזים

ברוב הגדול של המקרים, התשובה היא "כן" רבתי. היא אפילו מעוגנת בזכויות היסוד של כל עובד. מאמן הספורט בוודאי יוכל לדאוג לעצמו לארוחת ערב מוקדמת ומספקת לפני האימון, שתביא עימה שיפור של ממש בבריאותו תוך ההרזיה שבעיניו היא בלתי מושגת. בניגוד לאמונתו העמוקה, הוא לא יחזור הביתה מורעב אם יאכל מוקדם. הגוף כבר לא זקוק לאוכל בשעות האלה. המפיקה יכולה ללמד את עצמה לשתות, גם אם זה יהיה בתחילה במתכונת של "פייק איט טיל יו מייק איט". שזה אומר, עשי זאת באופן מלאכותי עד שזה יהפוך לטבע שלך. מהר למדי ילמד גופה שמותר לו לשתות, והמחסום יוסר. מים הם הרי חלק הארי של גופנו והתנאי הבסיסי ביותר לחיים (וראו כאן מאמר מפורט בנושא). הפקידה מהבנק יכולה לאכול בצהריים סושי, או סלט קינואה ועדשים או מרק קטניות, דגנים וירקות. אלו מזונות זמינים למדי, גם אם קנויים. והמטפלת שאוכלת סטייק כל לילה עם המון יין אדום למען הזוגיות? היא בוודאי יכולה להתחיל מהעברת הסטייק לצהריים והותרת היין והבנזוג ללילה.

הספקטרום הטבעוני

מה בין טבעונות מטעמי מוסר וטבעונות מטעמי בריאות, ומדוע המזון התעשייתי הטבעוני עלול להיות מסוכן כל כך עבור טבעונים

ו

המאמר הזה מסתובב לי בראש שנים אחדות. במשך חודשים ארוכים לא היה לי זמן לכתוב אותו. במשך חודשים אחרים לא מצאתי מוטיבציה לכתוב אותו, כי ידעתי שאעורר עליי את חמתם של אלה וגם של אלה, ואחרי הכל הלא מדובר בשתי קבוצות אוכלוסייה שאני נוטה להשתייך אליהן בדרך זו או אחרת. אבל נראה לי שהשאלה היא הדרך, והתשובה, כפי שהמליץ מזמן הבודהה, היא דרך האמצע. כי הצרה כאן אינם הרעיונות – שעמם אני כאמור מזדהה בכל לבי וגם מיישמת במידה רבה בחיי הפרטיים – כי אם אופן היישום והעמדה הפנימית שמובילה אותו.

1. גבינה צהובה טבעונית מגיעה לפתחי

הטריגר הסופי לכתיבת המאמר, ואם כבר התחלנו אז בואו נמשיך, היה "גבינה טבעונית" שהניחה מכרה (לא טבעונית למיטב ידיעתי) במקרר שלנו, לרגל מעבר דירה. אמרתי לה, קחי את זה, אנחנו לא נאכל. אחרי ש"זה" נשאר שם תהיתי מה זה, בעצם, ובערב בחנתי אותה בסקרנות. רחרחתי. יש בי חשדנות מובנית כלפי מיני מזונות חקייניים ארוזים בניילון עם תג מחיר גבוה. התבוננתי ברשימת המרכיבים. אמנה אותם כאן: מים (סבבה), שמן קוקוס (מבחינתי עובר), שמן זית (סביר להניח שמאיכות ירודה, אבל ניחא, זה רק 1.7% מהמוצר); עמילנים (הו, הו, נגיע לזה תכף); מלח ים (הכוונה היא למלח מזוקק, והרבה); חומרי טעם וריח טבעוניים (?); תמצית זיתים (??); ויטמין בי-12 (כמות זעומה בצורתו החלשה, דהיינו ציאנוקובלאמין); צבע מאכל בטא קרוטן (שיהיה). ערכים תזונתיים ל-100 גרם: קלוריות – 285 (אני לא מאסכולת הקלוריות אבל נדמה לי שזה הרבה); חלבון – 0 (!); פחמימות – 20; מתוכן סוכרים – 0; שומן – 23 גרם; מתוכו שומן רווי – 20 גרם; שומן טראנס – פחות מחצי אחוז; כולסטרול – פחות מ-2.5 (עניין מחשיד למדי, אגב, במוצר טבעוני. לאלוהי המזון התעשייתי פתרונים); נתרן – 920 (OMG!); ויט' בי-12 – 2.5 מק"ג.

שלב הטעימות. לטעמי, כלל חשוב הוא להפקיר את גופך ללא חשש ומעת לעת למיני זבל. חשוב לזכור שהוא חסון מהם, חי וזורח. בָּצעתי, אם כן, חתיכה מהמוצר שזהה במראהו לגבנצ המסורתית. טעמו כמעט זהה, גם מרקמו. במלוא הרצינות, זהו הישג מדהים של תעשיית המזון. הוא רק מתקתק הרבה יותר מגבנצ ואין לו שום סיכוי להשביע (אפס אחוז חלבון!). זהו, בעצם, חטיף בתחפושת של גבנצ, לא שונה כהוא זה ממיני חטיפי תפוחי אדמה, למשל. אינני יודעת את פשר ה"עמילנים" המסתוריים המוזכרים במרכיבים, אני רק יכולה לנחש שאלו עמילני תפוחי אדמה, תירס או שניהם. חומר גלם זול, גמיש ושואף לנייטרלי, המספק לתעשיית המזון הרבה רעיונות נלוזים. לקמחים כאלה ערך גליקמי (כלומר ערך מתקתקות) גבוה למדי, ועל כן במדד המלוח – מתוק, למרות כמויות הנתרן העצומות ואפס הסוכר, המתקתקות לוקחת כאן בגדול. לסיכום: אם תשאלו אותי מה עדיף לאכול, גבינה צהובה או פיסות עמילן שדומות לה מאוד, הרי התשובה חד משמעית: גבנצ. כי גבנצ זה רע, אבל גבנצ בכאילו רעה שבעתיים. ואל תיתנו את הדבר הזה לילדים אף על פי שיש סיכוי טוב שהם יגידו שזה טעים להם. ברור שזה טעים להם, זה פשוט ממתק.

2. קצוות הספקטרום הטבעוני

אבל למה גבנצ העמילן הזאת מדאיגה אותי באמת? כי יש לה קהל יעד מובהק למדי שמוכן לשלם בעבורה מחיר מופרך: אגדיר אותם כטבעונים מטעמי מוסר נטולי מודעות בריאותית. יש רבים מאוד כאלה. העמילן, על סוגיו, צורותיו וטעמיו המגוונים הוא עיקר תזונתם, תכופות במצבי צבירה תעשייתיים או רחובותיים ספוגי שמן ומלח (פיצה, פסטה, פלאפל, סנדביצ'ים, צ'יפס, שניצל ברוקולי או כרובית או תירס ושות', ועוד ועוד).

שני מניעים עיקריים מובילים אנשים להחלטה, שלפעמים מתקבלת בִּן יום ולפעמים בתוך תהליך עמוק ומתמשך המתפרס גם על פני שנים, שלא לצרוך עוד מזונות מן החי. הראשון מתמקד בענייני מוסר (ולפעמים רוח), השני במישור הבריאותי הטהור. כמו רוב הספקטרומים האחרים, יש בין הטבעונים כאלה שיושבים ממש בקצוות. כמטפלת שפגשה במהלך השנים לא מעטים כמוהם אני רוצה לציין, בזהירות, בצער וללא כל רצון לפגוע ברגשותיהם, כי הם נוטים להיות פחות בריאים.

לטבעונים מטעמי מוסר בלבד לפעמים לא נורא אכפת מה הם מכניסים לגופם, כל עוד המזון אינו נגוע בדבר מה שמקורו מן החי. השיעור היחסי של מזונות עמילניים בתפריטם, שלעתים, כמודגם מעלה, הם דלים ותעשייתיים במיוחד, עלול להיות גבוה במיוחד, והמחיר הבריאותי שהם משלמים על כך לא פשוט כלל.

המחנה הנגדי, שבעיני הדיוטות הוא היינו הך ולא היא, כי בעצם תהום פעורה ביניהם, הוא זה של טבעונים מטעמי בריאות בלבד. אלה נוטים לפעמים להדגים איזו טרחת יתר סביב ענייני הבריאות. הם יכולים להדגים דקדקנות מופרזת, הקדשת חלק גדול מדי מתשומת לבם למזון ולבריאות בכלל תוך מניית הפריטים שהם אוכלים, הקפדה מופרזת על דרך האכילה ושעות האכילה כאילו היה גופם יצור עדין ושברירי העלול להינזק מכל עדשה חולפת שלא הונבטה די צורכה. התנהלות שכזאת, מול הגוף והחיים בכלל, בוודאי מזיקה. אפשר שזוהי צורה מודרנית של היפוכונדרייה, האופיינית לא רק לטבעונים מקצהו הזה של הספקטרום, אלא לאנשים בכלל ההולכים אחרי איזו תורת תזונה קיצונית בעיניים עצומות, תוך אטימת לבם לצורכי הגוף.

3. אבל מה הוא בכלל רוצה, הגוף? 

ובכן, לגישתי הגוף רוצה לחיות בשמחה ואוכל הוא סיבה מצוינת לכך. הוא מותאם לתזונה ספונטנית, עונתית, מאוזנת, מסונכרנת עם שעות היממה. הוא רוצה אוכל טרי ומזין שרובו, אכן, מוטב שיגיע מהצומח. אציין כהרגלי את הכלל הראשון של תורת הרפואה הסינית שהתפתחה, אם תרצו, לאורך אלפי שנים של ניסויים קליניים רחבי אוכלוסייה. הוא קובע שעלינו לאכול בשמחה. לכו תאכלו בשמחה מוצר תעשייתי דל, מת וחקייני. לכו תאכלו בשמחה כשאתם מונים את השקדים המושרים והקלופים שמיועדים לעשרים לעיסות בשעה אחת-עשרה וחצי לפני הצהריים.

ויש גם טבעונים מאוזנים, וזאת בעצם השאיפה של המאמר הזה. אנשים שמבינים שמוסר ובריאות חד המה, שאין באמת אפשרות להיות אדם מוסרי שניזון ממוצרי תעשיית הבשר המפלצתית וטומן את ראשו במראה הסטייק שעל שולחנו, שאינו אלא בשרו של עגל מיוסר וחולה ומזה רעב שהובל לכאן בבטן אוניות מחרידות מארצות אחרות, שבועות היטלטל בהן ללא מזון וכמעט ללא מים, עטוף בצואה וחוזה באחיו מתים בזה אחר זה. אולי מוטב, באמת, גבנצ עמילן.

והנה הוא, התפריט הטבעוני המאוזן. הוא התפריט הטוב והבריא ביותר בעיניי, עבור רוב בני האדם. מי שאינם טבעונים גמורים יכולים להוסיף לו, מעת לעת, "נגיעות" של דגים, שרצים ומוצרי חלב עזים. זה הולך ככה: קמים בבוקר, ככה שבע. שותים מים. הרבה. בתוך שעה אוכלים ארוחה של פירות ואגוזים, או דייסת קוואקר מלוחה עם מיני תוספות מזינות, או ירקות ולחם כוסמין או שיפון עם אבוקדו או חומוס או טחינה וכיוצא באלה. לעת צהריים, בין שתים-עשרה לשתיים, אוכלים ארוחה מבושלת שכוללת קטניות (עדשים, חומוס, שעועית, טופו), דגנים (אורז, קינואה, כוסמת, גריסים. המעיטו בחיטה ומוצריה); ירקות מבושלים. שלוש הקבוצות בערך ביחסים שווים. אחר הצהריים משהו קטן. פרי, שקדים, אפילו איזו עוגייה. בערך בשבע מגיע זמן ארוחת הערב. סלט גדול ועשיר זאת אופציה. לחם או קרקר. מרק. דברים כאלה. אל תאכלו אחרי זה. בין הארוחות מים. 2-3 ליטרים בקיץ שלנו. הולכים לישון באחת-עשרה ככה. וחלומות פז.

 

המגפה המתוקה והצרה האמיתית עם ממתיקים

בעולם שבו הכול נצבע במתוק (אפילו הסושי, הלחם והמים), מתקיים מרדף אחרי הממתיק האולטימטיבי. הוא דל קלוריות ("לא משמין"), בעל טעם "טבעי" ו"לא רעיל". אבל ממתיקים – אולטימטיביים או סכרניים – רק מחמירים את המצב, ואנחנו נשארים רעבים

אחרי כך וכך מטופלים שפגשתי במהלך העשור החולף, אני יכולה לדווח שחלק ניכר ממי שמגדירים עצמם כבעלי תשוקת יתר למתוק ניזונים בעיקר ממזונות עמילניים. הם יעדיפו, למשל, את הבננה על פני פירות אחרים, את תפוח האדמה על פני ירקות אחרים, יאכלו כריך "בריאות" לארוחת צהריים (במקום ארוחת צהריים…) ופריכיות בין לבין. סביר להניח שישתדלו להימנע מאכילה בשעות הבוקר ויסבלו מרעב גדול בחציו השני של היום, יתלוננו על התקפי רעב אחר הצהריים ותכופות גם בלילות, ישתו נס קפה עם סוכרזית וירגישו תאווה גדולה לעוגות, בורקסים ומעדני חלב (מתוקים עד זרא, אפס אחוזי שומן). הם מוּעדים לשתות מעט מדי ולהעדיף מיני משקאות "דיאט" ו"זירו" למיניהם. דפוס האכילה הזה פירושו רעב תמידי, סמוי, שתוצאת הלוואי שלו היא השמנה. הוא נובע מהאבולוציה האנושית, המותאמת לשרידה בתנאי רעב אמיתיים, כי אוכל מתוק מהווה מזון מיַדי לתאי הגוף והמוח המורעבים.

אכן, אחד המאפיינים התזונתיים הבולטים של התקופה מתפרש כסטייה חריפה לכיוון הטעם המתוק. כך, למשל, מסעדות יפניות המגיעות ממסורת שזיקקה לדרגת אמנות את איזון הטעמים, מגישות סושי מומתק ורוטב סויה מומתק וחמוצים מומתקים. ובעוד המגמה הזאת הולכת ומתעצמת, הדיון בה ובהשלכותיה המטרידות כל כך נוטה להצטמצם לשאלת רעילותם כן\לא של הממתיקים המלאכותיים, ולמרדף אחר הממתיק האולטימטיבי.

מה שהממסד הרפואי מתקשה להבין

בשלב כלשהו גילה הממסד הרפואי שסוכר זה רע, ואחר כך הגדיל לעשות וקבע גם ש"פחמימות ריקות", שאינן אלא עמילן שזוקק ותכופות גם עובד ממיני דגנים (אורז, חיטה, תירס), גם הן רעות. זה בוודאי נכון מאוד, אך זוהי הגדרה צרה מכדי שתתאר את התופעה ששני אלה מייצגים. כיוון שכך, דומה שנכון לשלב זה באבולוציה שלו, הממסד הרפואי ותפישות התזונה שהוא מייצג אינם יודעים כיצד לרפא אותה.

הרפואה הסינית העממית, שרצתה בעיקר לשמר את בריאות נתיני הקיסרות, עסקה רבות בסוגיות הנוגעות לתזונה, והגדירה (בין היתר) חמישה טעמים: מתוק, מר, חריף, חמוץ ומלוח. היא התכוונה לטעמים במתכונתם המקורית, המעודנת: מתוק כמו בטטה, מריר כמו חסה, חריף כמו צנונית, מלוח כמו דגי ים וחמוץ כמו חמציצים. היא קבעה שכל אחד מהטעמים מזין איבר ראשי אחר בגוף האדם, אשר מייצג את אחד מחמשת האלמנטים שמרכיבים את הגוף ואת המהות האנושית עצמה: המתוק את מערכת העיכול (טחול) ואת אלמנט האדמה; המר (כמו אוכל שרוף) והחריף (כמו צ'ילי ומזונות בעלי חריפות חמה) את הלב ואת אלמנט האש; החריף (כמו צנונית או ירקות מצליבים אחרים) מיוחס לריאות ולאלמנט המתכת; המלוח לכליות ולאלמנט המים; החמוץ והמריר (כמו חסה) מיוחסים לכבד ולאלמנט העץ. האיזון ביניהם הוא אחד המפתחות החשובים לבריאותנו, והפרתו משמעה פגיעה יסודית בה.

לפיכך, כאשר אנחנו צובעים במתוק חלק ניכר ממזונותינו, אנחנו ממסכים על טעמיהם הטבעיים (לרבות הטעם הנייטרלי של המים) ואִתם על אבחנות הגוף, על תחושותיו ופעילותם התקינה של חושיו. שוב איננו יודעים לזהות את צרכיו. כשהקרוסלה הזאת ממשיכה להסתובב, אנחנו מבלבלים אותו עוד יותר ומכניסים אותו לדחק (סטרס) מובנה, וממניעים אבולוציוניים שכבר אינם רלוונטיים עבורנו, הוא מורה לנו להסתער על המתוק. זהו הלופּ התזונתי שבתוכו מתנהלים חייהם של רבים מאוד בינינו.

מה עושים לנו הממתיקים

ממתיקים מלאכותיים באשר הם, בדיוק כמו סוכר, גורמים לנו סטייה עזה ביותר לכיוון המתוק, ולהפרה קיצונית באיזונים של חוש הטעם ושל הסדר הטוב של גופנו. בהדרגה הוא נכנע, לומד לסתום את האף ולאכול עוד ועוד מתוק. זה לא באמת משנה לו אם המתוק הזה שווה אפס קלוריות. התפריט שלנו שוב לא מסוגל להזין אותנו. אנחנו רעבים, מזהים שובע כמה שאנחנו מתארים כ"מפוצצים" אחרי ארוחה דשנה מדי שאינה יכולה למלא את צורכי הגוף. הרעב הזה מוביל אותנו לתשוקה למתוק שאותה אנחנו מבקשים לפתור, מתוך אותה הבורות התזונתית, באמצעות המתקה נטולת קלוריות, וכן הלאה והלאה.

תכופות מלווה את מי שניזונים כך מין בחילת רקע שאִתה קמים בבוקר וצולחים את היום. אליה עשויים להתלוות סימפטומים של צרבת קלה, בטן נפוחה, תחושת כבדות אופיינית והיעדר חיוניות מובנה. הם נובעים מאי-סבילות שמפתח הגוף בהדרגה כלפי התפריט. יש המתמודדים עם זה באמצעות "דיאטה" שבמסגרתה הם סבורים שעליהם להיות רעבים כל הזמן, ובפעילות גופנית שבהחלט עשויה לעזור ולאזן, אך זו לעתים קרובות אינטנסיבית מדי ונדירה מדי.

הגמילה ממתוק והחזרה לבריאות הפשוטה

איך יוצאים מזה? זה די פשוט, למען האמת. קמים בבוקר (לא מאוחר), שותים הרבה מים ואחר כך אוכלים ארוחה מזינה ולא מתוקה. בצהריים (ולא אחר הצהריים) אוכלים ארוחה מבושלת שכוללת דגנים (כמו אורז, קינואה, כוסמת), קטניות (כמו עדשים, שעועית וחומוס) או דגים, וירקות (מבושלים). בערב (ולא בלילה) אוכלים ארוחה קלה יחסית, המורכבת בעיקר מירקות ומדגנים. בלילה לא אוכלים בכלל, כי אם אוכלים ככה כבר לא רעבים. שותים מים תמימים בין הארוחות ומשלבים פעילות גופנית מתונה בסדר היום.

יהיו מי שיחדלו כך כמעט לגמרי מהנטייה למתוק, ואחרים שהיא מובנית בחתך הגנטי שלהם. אלה הם טיפוסי האדמה, אם נחזור לאפיון הסיני; מי שאופי חיידקי המעיים שלו מובילים אותו לשם, אם נציץ לרגע במחקר העדכני; או אנשים, ובעיקר נשים, שהחולשה כרוכה במצב גופם, ומעודדת אותם לצרוך מתוקים הגורמים להמרצה זמנית (מה שאנחנו מכנים "טיפוסים חסרים"). העניין הוא בכך שבתוך סדר יום כזה אפשר להמשיך לאכול מתוק. עכשיו זה יהיה במתינות, ללא דחף בלתי נשלט ובעיקר – לא במקום אוכל אמיתי.

מה יודעות הרפואות המסורתיות שהדיאטניות עדיין לא התחילו לעכל?

מדוע מקצוע הדיאטניות רעוע עדיין וצעיר מכדי שידע לרפא (ומשום כך הוא בעיקר מזיק), וכיצד עדיפות עליו בהרבה הרפואות המסורתיות

מאמר זה הופיע בשנת 2008 ב-NRG מעריב, והוא מסביר מדוע, לדעת כותבת שורות אלו,  מקצוע הדיאטניות רעוע עדיין וצעיר מכדי שידע לרפא (ומשום כך הוא בעיקר מזיק), וכיצד עדיפות עליו בהרבה הרפואות המסורתיות

אפשר להתחיל את הסיפור על הדיאטה במלכוד הטמון בהבנת מקור הביטויים פחמימות, שומנים וקלוריות, שרבים מחשיבים כדבר מה שיש להמעיט בו לצורכי הרזיה. את הביטוי יש לייחס לאחד מענפי האקדמיה התמוהים ביותר, והוא מכונה "מדע התזונה המודרני". בעלי המקצוע המשתייכים אליו מכונים "דיאטניות" או "דיאטניות קליניות". שאלה מעניינת היא כיצד יש לכנות את הדיאטניות ממין זכר ומדוע נהוגה כלפיהם לשון כללית נקבה.

כך או כך, אותם דיאטניות לומדים שנים מספר באקדמיה הרשמית וגם זוכים לבסוף בתואר אקדמי, בעיקר כדי שיכנו בסופן את המזון הקדוש שלנו פחמימות, חלבונים ושומנים ויתייחסו אליו ואלינו בדיוק ככה, כלומר – כאל נגזרת של הביוכימיה. אולי תשתוממו לגלות שבמילון התזונאות המודרני אין שום אוכל עלי אדמות שאיננו פחמימות, חלבונים או שומנים. יש בכך יותר מכפי שנדמה, משום שזהו דפוס מחשבתי מכניסטי שמוטבע בנו עוד מינקות ומשכיח מן התודעה כמה וכמה תכליות שהאוכל אמור למלא עבורנו. הוא מחליף אותן באחרות, מידיות ונטולות הקשר, שפתרונן הצפוי מתגלם, לבסוף, בצורך בהרזיה מחושבת מראש לפי פרמטרים מדידים, המכונה בשפת העם דיאטה.

להכיר על בוריים את כל גווני ההשלכות שיש לתזונה על גופנו

אין הכוונה לטעון שהבנת המזון והתהליכים שהוא מחולל בגוף בדרך מדעית מיותרת לכשעצמה, אלא כי  הפרקטיקה הנגזרת מן ההבנות החלקיות שהושגו עד כה בתחום מגחיכה במקצת את הענף כולו. הסיבה נוגעת לכך שהאדם כבר שכלל את מדע התזונה לרמות אומנות וידע מעשי מרחיקות לכת ביותר, עד לגיבושן של שיטות תזונה שלמות המכירות על בוריים את כל גווני ההשלכות שיש למזון על גופנו, והן רחוקות מרחק גדול מהישג ידו של מדע התזונה הדיאטני הצעיר.

פיתוחן של שיטות אלה, דוגמת התזונה הסינית, הצרפתית, היפנית, הערבית, ההודית או הים תיכונית היה כרוך, למעשה, בתהליכים ממושכים ומדויקים של ניסוי וטעייה, שנתמשכו על פני מאות ואלפי שנים. תוצאתם, כמעט בכל מקום על פני הגלובוס, היא תפריט המאפשר את שימור בריאותו וחיוניותו של אדם, תוך מניעתן של מחלות כרוניות בטווח הרחוק. שמירת משקל הגוף התקין היא תוצאת לוואי צפויה ובטוחה למדי של שיטות אלה.

ניסיונותיו של מדע התזונה המודרני לפענח את אותם הישגים מתפרסמים מעת לעת, עם נימה מסוימת של סנסציה, בכלי התקשורת הפופולריים, והם נוטים לסתור את עצמם זמן קצר אחר כך תוך שהם מסבים מפח נפש לקוראים ואפשר שגם נזקים מסוימים לבריאותם השברירית גם כך. הסיבה העיקרית לכישלון נוגעת לניסיון הנואל לבודד מרכיב זה או אחר בתפריטים אזוריים ולהכתירו כאחראי הראשי לבריאות היחסית שמצטיינת בה האוכלוסייה הנחקרת. בכך חוטא המחקר המודרני באי הבנה יסודית של תשתית החשיבה והמעשה המונחת ביסודן של כל אותן שיטות תזונה, הנוקטות מערכות איזונים ובלמים עדינים החלים הן על המנות הבודדות והן על התפריט השלם.

מנגד, בטווח הבינוני והרחוק מזניחה השיטה הדיאטנית כמעט כל רעיון יישומי הנוגע לצרכים המעודנים יותר של גוף האדם, ככל שהם נוגעים לאכילה ולהשלכותיה הרחבות: עניין כה בסיסי זה בחייו של אדם נהפך לדבר מה מכני לחלוטין, מחושב עד יגון, נטול תשוקה ובלתי מאוזן בעליל מבחינת מרכיביו. בהדרגה עלולים רבים מבין המתמידים בשיטה זו למצוא עצמם עם תחושות תובעניות של רעב, חיוניות ירודה, מערכת חיסון חלשה ומיני פגעים כרוניים הצצים, לכאורה, משום מקום.

מהו באמת אוכל משמין?

הסעיף המהותי הראשון הנעדר מן המורשת הדיאטנית, נוגע למהות האכילה עצמה. הוא גורס, למעשה, כי אוכל "משמין" אינו זה הנמנה עם קבוצת השומנים או עם קבוצת הפחמימות, ובוודאי אינו זה עתיר הקלוריות. אלא הוא מזון שאיבד את חיוניותו, ולמעשה אינו אלא מזון מקולקל שמוטב להימנע ממנו ככל הניתן. ארבעה מוקדים עיקריים מחוללים את אובדן חיוניותו של המזון. אכנה אותם השחתה מוסרית, השחתה כימית, השחתה בישולית והשחתה שבשעת האכילה.

ההשחתה המוסרית עניינה בניצול מחושב היטב, החורג הרבה מעבר ליכולת הטבעית של האדמה או של החי לשאת, ומטרתו הגברת התוצרת ממניעים כלכליים, דבר המושג באמצעים מלאכותיים. למשל, צמחים המניבים ללא קשר כלשהו לעונות השנה ויבולם גבוה הרבה מכפי שטבעם ייעד אותם לשאת. שיטות גידול נצלניות ומניפולציות גנטיות שהופכות את הצמחים למקבילה של פרות חולבות עומדות בדרך כלל מאחורי עניין זה; ביצי סוללה שהן אותו הדבר עצמו, בתוספת ייסורי גיהינום שעוברות המטילות; בשרם של בעלי חיים שגודלו כבשר, כאילו לא היתה נשמה באפם; חלבם של יצורים כאלה, וכן הלאה. גם קריאה של חומר כזה אינה במיוחד יפה לבריאות.

ההשחתה הכימית עניינה בחומרי הדברה כאשר מדובר במזון מן הצומח, או בתרופות סינתטיות על סוגיהן ככל שמדובר במזון מן החי. ההשחתה הבישולית היא זו שאינה כוללת התייחסות כלשהי למהותו של המזון, גם בכוונת הטבח וגם בתהליך הבישול. תוצאתה מתגלמת באוכל מבושל יתר על המידה, שרוף מדי או מעוך מדי, מתובל או משולב ללא הרמוניה, או כזה שעבר זמן רב מדי מזמן הבישול שלו ועד שהוא מגיע אל בני מעינו. דפוסי אכילה מזיקים כוללים אכילה מהירה, נטולת כוונה ומחוסרת תשוקה, ואכילה שמתוך אובססיה או מתוך חרדה מפני המזון עצמו. אלה לבדם יכולים להיות אחראים למיני בעיות בריאות, גם כאשר מדובר במזון משובח במיוחד.

המזון התעשייתי המוכן, למשל, זה המגיע אלינו מבושל, ארוז וקפוא, מגלם את פסגת ההישגים של המטבח המודרני בהקשרים אלה, והוא, בפשטות, מזון מקולקל ומשומר למוות. גם רבים מבין חומרי הגלם התעשייתיים, כדוגמת השמן המזוכך, הקמח הלבן, קופסאות השימורים, החלב המפוסטר ואפילו הדבש המורתח הם מזונות השרויים בשלבים שונים של קלקול משומר היטב. תכליתו של עניין זה בצורך בהארכת חיי המדף של המזון, מתוך השאיפה לסיפוק כללי המסחר המודרניים וללא התחשבות ממשית  בבריאות הצרכנים. מה טעם, לפיכך, לצרוך מזונות אלה כלל, גם אם יעמדו בקריטריונים של תפריט הדיאטה המומלץ?

הכלל הראשון של תזונה: אכלו בשמחה

מעניין לציין שהכלל הראשון של הרפואה הסינית הגדולה, אינו אלא לאכול בשמחה. לפי עיקרון חשוב נוסף נמדדת איכותה של הארוחה בקיומה ובמידת עוצמתה של התחושה המיטיבה שלאחר האוכל. מאלו משתמע כי מי שאוכל מתוך חדווה, תשוקה והכרת תודה, אולי אפילו אם מדובר בפיתה עם שווארמה ואמבה או בסופגנייה מצופה – לא יינזק. אך הוא בוודאי יינזק, כלומר ישמין, כאשר התשוקה אל אותם מזונות נובעת מתוך התמכרות, כי אז יאכל אותם מתוך רגשות מעורבים ואפילו תיעוב.

אז נקודת מוצא טובה לתהליך של הרזיה, היא זו המוסיפה כוונה מודעת לכל עניין המזון והאכילה והתייחסות בסיסית למהותם ולאיכותם של הדברים שאנו מבקשים להכניס אל גופנו ולתחושות שהם מעוררים בנו. למעשה מדובר במעבר הדרגתי לתפריט שמזונותיו נקיים וחיוניים ככל הניתן, אך מתוך מידתיות, מתינות וסלחנות גדולות כלפי האפשר.

מהי באמת תסמונת הקנדידה הרב-מערכתית?

על מחלת ההיסטריה הנשית וגלגולה המודרני כקונספציה נטורופתית שמגלגלת מיליונים, ובעיקר על הדרך הפשוטה, הזולה והיעילה לטפל במה שמכונה "קנדידיאזיס"

בתקופה הוויקטוריאנית הייתה ההיסטריה אבחנה רפואית נפוצה ביותר. היא התהדרה בקשת רחבה של תסמינים, וביניהם נדודי שינה, עצבנות וחוסר שקט, תחושת כבדות בבטן, גזים, התכווצויות שרירים, קוצר נשימה, אגירת נוזלים, חוסר תיאבון, יצר מיני קלוש וכן נטייה "לגרום לצרות". האשם הישיר לתופעה היה ההיסטריום, הלא הוא הרחם, ובהתאם היה הטיפול ישיר ואפקטיבי: "פארוקסיזם היסטרי", הלא היא אורגזמה שנגרמה באמצעות עיסוי איבר המין הנשי.

רק תיאוריה

במידה מסוימת של צדק אפשר לראות באותה תסמונת מסתורית המאובחנת תדיר על ידי נטורופתים בשם "קנדידה רב-מערכתית" או "קנדידיאזיס" – את הגלגול המודרני של תסמונת ההיסטריה הנשית. גם הפעם מדובר ברשימה ארוכה למדי של סימפטומים הדומים ברובם לאלו של מחלת ההיסטריה, וכמו הרחם, אי אפשר להכחיש את העובדה שגם הקנדידה תמיד נמצאת בבטן. האתר הרשמי של אגודת הנטורופתים הישראלית מאשר את הדברים, ומציין כי "זוהי אבחנה נטורופתית והיא מבוססת על תיאוריה בלבד, אם כי הניסיון מראה כי טיפול נטורופתי בקנדידה מערכתית מניב תוצאות נהדרות".

הקנדידה, אם כך, אינה אלא קונספציה בריאותית שמוצאה, ככל הנראה, בקרב קהילות נטורופתים בארה"ב של שנות השמונים. לפי התפישה הזאת, פטריית שמר ששמה המלא הוא קנדידה אלביקאנס, המתקיימת ברגיל בכל ריריות מערכת העיכול ופתחי הגוף, עלולה להתרבות ללא בקרה במצבים של חוסר איזון בגוף. שגשוגה אחראי למגוון רחב של סימפטומים, בעיקר במערכות העיכול, המין, ההפרשה הפנימית, העצבים והחיסון. הסימפטומים הבולטים: עייפות, ירידה בחשק המיני, פטרת, נפיחות, גזים, עוויתות במעי, דיכאון, רגזנות, אלרגיות, חוסר ריכוז, בעיות בעור ועוד. הטיפול הנטורופתי מתבסס על תזונה ש"מרעיבה" את הקנדידה ובעיקרה היא נטולת סוכרים, פחמימות פשוטות ושמרים.

בצד התפריט, משגשגת תעשיית קנדידה המגלגלת הרבה מאוד כסף. זו כוללת מגוון תוספי מזון, המתחילים בשילוש הקדוש בתחום הקנדידה, הכולל: פרוביוטיקה (עוזרת לחיידקים הטובים להתגבר על הקנדידה), שום (קוטל קנדידה) וחומצה קפרילית (מחסלת קנדידה). במקביל, התפתחה תעשייה של בדיקות צואה במעבדות פרטיות, שמטרתן מתן תשובה "מדעית" לגובה מפלס הקנדידה במעי.

מבחינה מערבית, אבחנות של קנדידה נופלות בדרך כלל על תסמונת המעי הרגיז, אלרגיות שונות ואפילו פיברומיאלגיה. אוסף תסמינים כזה מזוהה ברפואה ההודית המסורתית (איורוודה), כמצב נפוץ המכונה "אַמַה", ומבטא הצטברות של פסולת בגוף הנושאת תכונות של קור, כבדות ומתיקות.

ואיך באמת מטפלים במצב השכיח המכונה "קנדידה"?

ראשית, יש להבין שאין מדובר אלא בריאקציה טבעית של הגוף על התזונה התעשייתית, אורחות החיים המודרניים ובעיקר הבורות הנפוצה באשר למה, מתי ואיך אוכלים, ישנים ופעילים. הקנדידה היא בעצם רעב מתמיד הנובע מתזונה חסרה ורעילה, אשר תסמיניו הם לאות, דכדוך וכבדות, כאבי ראש ו\או מיגרנות, חולשת מערכת העיכול (בעיקר עצירויות ושלשולים לסירוגין ובטן נפוחה) ובמיני זיהומים תכופים (המלווים בתופעות של ליחה במערכות הנשימה והמין). עם הזמן הם עשויים להתפתח למצבים רפואיים שונים ומשונים, המזוהים כמחלות מעיים שונות, פיברומיאלגיה, אנמיה ממקור לא ברור והשמנה הנובעת מהניסיון לטפל בחסרים באמצעות אוכל רע (שהוא בדרך כלל מתוק, שמן ובלתי מזין בעליל).

לפיכך, הטיפול הטוב ביותר הוא השבת הגוף לסדרי החיים שלהם הוא נועד: ראשית, התאמת תזונה טבעית למטופלת. בדרך כלל תפריט טבעי בסיסי יחולל פלאים.  הוא יתבסס על מזון טרי באיכות גבוהה, הכולל ארוחות בוקר, צהריים וערב וביניהן שתיית מים. יש להקפיד על הרכב נכון של הארוחות (קטניות, דגנים, ירקות, אגוזים, מעט דגים וביצים), ולהימנע ממזונות אלרגניים ומושבחים עד חמס – ובראשם חיטה, עוף ורוב מוצרי החלב. גם שינה ופעילות גופנית מתונה בזמנן ולפי מידתן יהיו חיוניות למדי. במידת הצורך, מחזקים את הגוף בוויטמינים החסרים לו (ובעיקר ויט' די ובי-12), ומתאימים למטופלת פורמולת צמחים אישית. השיפור ניכר ברוב המקרים בתוך שבועות בודדים.

רפואה טבעית | תמר נהרי
לתיאום תור: 054-6353634

8 דברים על אוכל, טיפול נטורופתי וטרנדים של תזונה

1. כשאלוהים המציא את האוכל הוא לא התכוון לכל מה שמוגש לכם מוכן וארוז לקראת שהייה מתמשכת על מדפי הסופרמרקט; ולא למזון מושבח גנטית עד חמס (חיטה, עוף) או למזון מהונדס גנטית (סויה, תירס, עוף); הוא כנראה גם לא כיוון למזון שהושחת מבחינה מוסרית ומכל בחינה אחרת (רוב "מוצרי" משק החי המתועש)

3. אבל אנחנו כאן ועכשיו ועל כן אנחנו מחויבים – מבחינה חברתית, מוסרית וגם בריאותית – לעגל את הפינות הנכונות ולהימנע מדרך חיים רדיקלית הכרוכה באיסורים רבים מדי ובשמחה מעטה מדי

4. אכילה נכונה היא דבר מה יומיומי, עונתי, ספונטני, מזין, אוהב וקשוב לגוף. אין לה מושג ירוק מה זה קלוריות ולמה יש אנשים שקוראים לאוכל "פחמימות"

5. הרפואות המסורתיות שִכללו את הבנת הגוף וצרכיו מתוך התבוננות בת אלפי שנים בבריאות האדם. אפשר להכתיר כל אחת מהן, בקלות, כניסוי הקליני רחב ההיקף והמדויק ביותר אי פעם, והן עומדות בכל פרמטר מדעי (לרבות קבוצת הביקורת שהיא רוב האנושות כפי שאנחנו מכירים אותה היום). כאלה הן הרפואה ההודית (איורוודה), הסינית, רפואת הרמב"ם והדיאטה הים תיכונית. למשל. כולן, אגב, מאמינות בארוחת בוקר

6. טרנדים תזונתיים דינם לשקוע למצולות ההיסטריה האנושית, לרבות אלה הקושרים עצמם להנחה המגוחכת מבחינות רבות כל כך, כי תזונת האדם הקדמון היא התזונה האולטימטיבית, וכי יש לנו דרך כלשהי לשחזר אותה ואז להפוך בעצמנו להומו ספיינס ספיינס ההוא (או להפך)

7. במיטבה, מיועדת הרפואה הטבעית להיות סינתזה של עקרונותיהן של אותן הרפואות המסורתיות ושל הלכות העת המודרנית – לרבות אילוצי היומיום, התפוצצות האוכלוסין, גינונים תרבותיים, החקלאות המתועשת, זיהום הימים, השבחת הדגנים, הרס האקלים, הסוכר, המלח והטיסות הטרנסאטלנטיות

8. רבות מבין המחלות הכרוניות הנפוצות נובעות מתזונה ומאורחות חיים קלוקלים ועל כן הן ניתנות לתיקון – במקרים רבים בקלות ובמהירות גדולות הרבה יותר מכפי שניתן לשער. רבות מאותן המחלות, אגב, קשורות לעובדה שאנשים רבים ממעטים במיוחד בשתיית מים

 

רפואה טבעית | תמר נהרי
לתיאום תור: 054-6353634