בלוטת התריס: חמשת הגורמים העיקריים ליציאתה מאיזון

גורמים נפשיים, גנטיים, שלבי החיים השונים, התזונה ואורחות החיים – לכולם השפעה על בלוטת התריס. תכופות מדובר בשילוב של אחדים מהם

1. מתח מתמשך או ממוקד

אפשר לראות במיקומה של הבלוטה בקדמת הגרון ובמרכזו אות לפגיעותה הרבה. ואמנם, היא נחשבת לאחד האיברים "הסופגים" ומבטאים את המתח היומיומי שבתוכו חיים רבים מאתנו. לפיכך, תת-פעילות קלה ומתמשכת של הבלוטה ( TSH עד 12) אופיינית בעיקר לנשים שבחיי היומיום שלהן ניכר מתח פנימי רב והנינוחות מהן והלאה.

סוג אחר של תת פעילות קלה, כרונית ומתמשכת, מתחילה לעתים בתירואידיטיס – דלקת אקוטית של בלוטת התריס, שבין מאפייניה הבולטים יימנו שלשולים וחולשה הנמשכים על פי רוב שבועות אחדים. דלקת זו פורצת לעתים כתוצאה מטראומה או ממתח נפשי רב וממוקד הנגרמים, בניגוד למצב המתואר בפסקה הראשונה, מאירוע חיצוני (מוות של קרוב, פרידה, מעבר מגורים טראומתי, משבר ממין אחר). כאשר הדלקת שוככת מתפתחת לעתים קרובות, במהירות או באופן הדרגתי, תת פעילות כרונית של הבלוטה היכולה להתאפיין בערכים גבוהים יותר של TSH  מאלו שהודגמו במצב הראשון.

2. הגורם הגנטי \ האוטואימוני: השימוטו וגרייבס  

רבים מבין הלוקים בחוסר איזון כרוני של הבלוטה יכולים למנות קרובי משפחה מדרגה ראשונה או שנייה, הלוקים או לקו בו בשלב כלשהו במהלך חייהם. תכופות מדובר בתגובה אוטואימונית של מערכת החיסון, המייצרת נוגדנים כנגד חלבוני הבלוטה. נוגדנים מסוגים מסוימים אחראים לתת פעילות כרונית (ותכופות חמורה), המכונה מחלת השימוטו. נוגדנים מסוג אחר אחראים לפעילות יתר של הבלוטה, שאף היא עלולה להיות חמורה למדי, ומכונה מחלת גרייבס.

כאשר מתגלה חוסר איזון של בלוטת התריס, חשוב לערוך בדיקות דם לבירור קיומם של נוגדנים. כאשר מדובר בתת פעילות יש מבין הרופאים כאלה הנוטים "לפסוח" על עריכת בדיקות דם פשוטות אלה, משום שככל שמדובר בתת-פעילות הן אינן משמעותיות לעצם הטיפול המוצע. אך קיומם של נוגדנים ובעיקר שיעורם, מהווים מדדים מהותיים להבנת מקורות המצב ולטיפול בו. וככל שמדובר בתגובה אוטואימונית קבועה, ישמש הטיפול הטבעי במקרים רבים כטיפול משלים לטיפול התרופתי (אשר במקרים של פעילות יתר הוא בהחלט עשוי להיות זמני), ומטרתו תהיה להביא את הגוף למצב אופטימלי על אף קיומם של נוגדנים בדם. וזה בהחלט אפשרי.

3. תזונה

למזונות שונים יכולת להשפיע על פעילות הבלוטה כאשר הם מהווים חלק מהתפריט היומיומי.

מזונות גויטרוגנים, כדוגמת ירקות ממשפחת המצליבים, סויה ומוצריה, בוטנים ומוצריהם, צנוברים ואחרים, עלולים לחזק תת פעילות של הבלוטה ובמקרי קיצון אף לגרום לה, כאשר נאכלים בכמויות מופרזות לאורך זמן. מנגד, אכילה מופרזת של מזונות המכילים יוד, כדוגמת אצות ים ופירות ים; מזונות המכילים את המינרל סלניום (אגוזי ברזיל); מזונות המכילים את חומצת האמינו טירוזין (ספירולינה וכלורלה) – עלולה להחריף מצבים של היפרתירואידיזם ובמקרי קיצון אף לגרום להם.

גם בעיות אכילה, ובפרט דיאטות קיצוניות ותנודות חריפות במשקל לאורך החיים, הן גורם נפוץ ליציאת הבלוטה מאיזון.

4. הריון

נשים רבות לוקות בחוסר איזון של בלוטת התריס במהלך ההיריון או מיד אחריו. תכופות מדובר בתירואידיטיס (דלקת אקוטית של הבלוטה) החולפת והופכת לתת פעילות, זמנית או קבועה. נדגיש כי רבות מהנשים הלוקות בחוסר איזון של הבלוטה סביב תקופת ההיריון מחלימות באופן ספונטני, והטיפול הטבעי יהיה להן לעזר רב. הוא יוכל לקצר את זמן ההחלמה ולסייע במניעת התפתחותו של מצב כרוני של תת פעילות של הבלוטה.

5. גיל ומחסור בוויטמינים די ובי-12

עם השנים נוטה הבלוטה להיחלש, ותת פעילות קלה היא אחת הבעיות הנפוצות ביותר בגילים המתקדמים – אצל נשים וגברים כאחד. במקביל, יורדת עם הגיל יכולת הגוף לסנטז (או להפעיל) את הוויטמין די בעזרת חשיפה לשמש, ועל כן סובלים רבים מהמבוגרים מרמות נמוכות שלו. גם יכולת הספיגה של ויטמין בי-12 יורדת עם הגיל. בין השלושה קיימת זיקה עמוקה, ובמהלך ריפוי הבלוטה אנו מקפידים על שמירה של רמות נאותות של שני הוויטמינים בדם – בדרך כלל בעזרת תוספים מתאימים.

לפיכך אני ממליצה לכל אדם, במיוחד משנות החמישים שלו ואילך, לוודא כי במסגרת בדיקות הדם הכלליות התקופתיות הנערכות לו נבדקים ערכי ה-TSH, הבי-12 והוויטמין D. לשלושתם השפעה ניכרת על רמת הוויטליות, מצב הרוח והחוסן בפני מחלות ודלקות בגוף, והם ניתנים לתיקון בקלות יחסית.

המידע הנ"ל אינו מהווה תחליף לטיפול נטורופתי, לא כל שכן לטיפול רפואי, והוא מוגש כרקע בלבד לטיפול בקליניקה

הדיאטה האולטימטיבית

המדע והרפואות המסורתיות תמימי דעים בעניין הזה: אנחנו מיועדים לאכול במחציתו הראשונה של היום – וזה גם המתכון הבטוח והבריא ביותר לאיזון המשקל. אז למה קשה לנו כל כך להסכים לבחון אפשרות של שינוי בהרגלי החיים, ומתי מגיע הרגע שבו אנחנו מבינים שסבלנו די?

למרבה השמחה, נותן המדע לאחרונה את דעתו לסוגיות הנוגעות לאורחות החיים. כך, למשל, מחקר שבחן את שעות האכילה וזכה להד תקשורתי מסוים מצא שככל שאנו אוכלים מאוחר יותר את ארוחת הערב שלנו, כך הניצול האנרגתי (הקלורי) שלה נמוך יותר – ובמילים פשוטות: היא משמינה יותר.

במנזרים ובמסגרות של תרגול רוחני הדבר ידוע היטב מימים ימימה, וכך גם בקרב הרפואות המסורתיות: מערכת העיכול שלנו פעילה יותר במחציתו הראשונה של היום. אנו מיועדים לאכול ארוחות בוקר וצהריים מזינות, ואילו בחציו השני של היום איננו מיועדים להרבות באכילה. למעשה, אפשר לוותר על אכילה לאחר ארוחת הצהריים ואלו המבקשים להפחית ממשקלם בדרך בריאה באמת מוזמנים לאכול בבוקר ובצהריים. אחר הצהריים כדאי לאכול ארוחה קלילה למדי, הכוללת למשל פירות או ירקות ומעט שקדים או אגוזים. הגוף אינו זקוק ליותר מזה ותפקודו – הגופני והמנטלי – ישתפר פלאים כאשר נסגל לעצמנו דיאטה מעין זו.

מתכון כזה לחיים יבטיח לא רק משקל מאוזן, כי אם גם שובע וחיוניות. העובדה שאלו הסובלים ממשקל יתר נוטים לדווח על תחושת רעב תמידית ומציקה אינה נובעת, דווקא, ממה שמכונה "בעיות אכילה" – מושג המרמז על צורך כפייתי לאכול ששורשיו נפשיים. תכופות – הרבה יותר מכפי שרבים מהם מעלים בדעתם – מעידה תחושת הרעב על רעב אמיתי, הנובע ממה שאני מכנה "בורות תזונתית". זהו מצב שבו שוב איננו יודעים כיצד לספק לגוף את צרכיו הבסיסיים ביותר, והוא שרוי בבלבול עמוק המיוצג על ידי משקל יתר מחד ורעב תמידי מאידך.

דומה כי אורחות החיים, הכוללים את זמני השינה והיקיצה, השתייה והאכילה, הפעילות והמנוחה, השתבשו כליל בעידן המודרני. דומה כי רוב האנשים אינם מודעים לפגיעה החמורה ששיבוש זה מסב לבריאותם ולאיכות חייהם. חוסר חיוניות, השמנה, מערכת חיסון רעועה, דכדוך, בלוטת תריס חלשה ואפילו ירידה בפוריות – כולם מושפעים במידה משמעותית ביותר מניהול קלוקל של סדר היום שלנו. אך כאשר אני מצביעה בפני מטופלים על העובדה שסדרי החיים שלהם משובשים מן היסוד וכי נדרש בהם תיקון – ולו גם תיקון של פשרה, שבמסגרתו יעשו את האפשרי בתוך הסייגים שמציבים החיים בעידן המודרני – אני נתקלת לא פעם בהתנגדות ממשית.

הארוחה הלילית של המטפלת ובן זוגה

הוא מאמן ספורט תחרותי בשנות הארבעים לחייו. סובל ממשקל יתר, מכאבי מפרקים, מכבד שומני, מלחץ דם גבוה. הוא חוזר הביתה בעשר בלילה מורעב ומכין לעצמו ארוחת בריאות הכוללת ירקות, ביצים, לחם, גבינות. הוא טוען שאין לו כל אפשרות לשנות את סדר יומו ומביע כעס על עצם האפשרות לבחון כיצד יוכל לאכול, למשל, כריך מזין בשבע בערב.

היא מטפלת מצליחה בשנות השישים המוקדמות שלה, הנוהגת לסעוד מדי לילה, בעשר או באחת-עשרה, יחד עם בן זוגה, ארוחה בשרית דשנה המלווה בהרבה מאוד יין אדום. היא מתלוננת על חיוניות ירודה ועל קשיי ריכוז ומעידה על רצונה לרדת במשקל. כאשר אני מסבירה היכן טמונה הבעיה ומציעה לבחון אפשרויות לתיקונה, ולו גם החלקי, היא מסבירה: "זה למען הזוגיות. היא חשובה לי יותר מן הבריאות."

הפקידה מהבנק בשנות החמישים המוקדמות שלה מתקשה לארגן לעצמה סדר יום סביר. ארוחותיה מבוססות בעיקר על לחם ופזורות על פני היום, בעיקר מהצהריים ועד הלילה, ללא סדר ברור או קבוע. בין לבין היא חווה בולמוסי רעב קטנים, המושלכים בעיקר לעבר מיני מאפים הזמינים בסביבתה. היא מעידה על רעב תמידי, על חוסר מוטיבציה כללי לפעול למען גופה, על היעדר מוחלט של פעילות גופנית, משקל יתר ואי אילו בעיות מטבוליות כרוניות המחמירות עם הזמן. היא נכונה לעשות שינוי אבל זה קשה לה מאוד, ומדי פעם היא חוזרת לטיפול עם אותו תפריט סנדביצ'ים ונעלמת שוב כלעומת שבאה למשך השנה הקרובה.

המפיקה בשנות ארבעים המאוחרות שלה שממאנת כמעט כליל לשתות מים. היא סובלת מכבד שומני, ממיגרנות, מדכדוך עמוק, מעצירות כרונית. נבדק אצלה חשד למחלה אוטואימונית נדירה. התפקוד שלה, גם בימים שבהם היא מגיעה לעבודה, ירוד למדי. היא סובלת מכאבים בלתי מוסברים הנודדים בין חלקים שונים של גופה ולעתים מנטרלים אותה כליל (פיברומיאלגיה לא הייתה ברשימת האבחונים הרפואיים שקיבלה), היא מרבה לאכול מזונות תעשייתיים והיא מוכנה בהחלט לשינוי. "בואי נתחיל ממים," אני אומרת לה. "פשוט תשתי. מים, או מים עם לימון או חליטות צמחים. רק תשתי." "זהו אתגר קשה מדי," היא משיבה.

האם סבלת די? 

מדוע קשה לנו כל כך לקבל אפשרות של שינוי באורחות החיים? מדוע עצם ההתייחסות, במסגרת הטיפול, למסגרות החיים, מעורר במטופלים התנגדות? בבודהיזם ישנו הביטוי, "האם סבלת די?" (והנה כאן מסביר אותו הסופר והמורה הרוחני בארי לונג). הנקודה הזאת, שבה הגענו עם עצמנו להבנה שהסבל גדול עד כדי שיש בנו נכונות אמיתית לבחון את המסגרת הקשיחה, המאובנת, של היומיום שלנו, היא הנקודה שבה יכול להתחיל שינוי אמיתי. השינוי הזה יתחיל מהגמשה מסוימת בסדרי היום שלנו. בתשומת לב רבה יותר למה שאנחנו מכניסים לגופנו. לזמן שבו אוכלים ושותים. לקיומה של פעילות גופנית מתונה בין לבין. מדובר בעצם בהכנסת גמישות ורכּוּת לתוך היומיום הזה שלנו, בתשומת לב מסוימת לצורכי הגוף. מכאן כבר יתחולל השינוי בעצמו, בקצב שבו התודעה והגוף יכולים להכיל אותו. יחד אתו, הבריאות תשתפר. מצבים כרוניים רבים, לכאורה בלתי פתירים, כאלה שלא בהכרח מהווים בעיה רפואית חמורה מנקודת מבטה של הרפואה המערבית וגם כאלה שכן – עשויים להתפוגג אז לאיטם ואיכות החיים שלנו תשתפר.

לפעמים מגיעה ההבנה המהותית בדבר הצורך בשינוי כאשר הפגיעה בבריאות חמורה מאוד. ידוע שחולי סרטן נוטים לשנות את חייהם מהיסוד עם גילוי מחלתם. איני מביאה זאת כדי להכריז, חלילה, שאם לא תשתו יבוא סרטן. דווקא איני נמנית עם אלה הסבורים שהסרטן הוא "אשמת" החולים. סרטן הוא עניין מורכב כל כך ומגוון כל כך שאין לי שום יומרה להבין את מקורותיו. אני מציינת את העניין רק משום שזו נקודת ייצוג ידועה ומוכרת היטב לצורך בשינוי, שמביא עמו שיפור מהותי באיכות החיים ולעתים אף מַרְפֵּא גם לבעיות בריאות חמורות (כמובן, בצד התערבויות רפואיות ככל שהן נדרשות).

אולי העניין הוא בכך ששינוי דרסטי במסגרות החיים באמת איננו אפשרי ברוב המקרים. אנחנו צריכים להתפרנס, והפרנסה מכתיבה עבורנו במידה רבה את סדר היום. לפעמים נצטרך לקום בשבילה מוקדם מדי בבוקר, לפעמים נחזור מאוחר מדי בערב הביתה. השאלה היא מה נוכל לעשות למען גופנו בתוך המצב הקיים. האם נוכל לאפשר לעצמנו ארוחות מזינות במועדן, ולאכול אותן מתוך הנינוחות הנדרשת לגוף על מנת לעכלן?

שבעים ורזים

ברוב הגדול של המקרים, התשובה היא "כן" רבתי. היא אפילו מעוגנת בזכויות היסוד של כל עובד. מאמן הספורט בוודאי יוכל לדאוג לעצמו לארוחת ערב מוקדמת ומספקת לפני האימון, שתביא עימה שיפור של ממש בבריאותו תוך ההרזיה שבעיניו היא בלתי מושגת. בניגוד לאמונתו העמוקה, הוא לא יחזור הביתה מורעב אם יאכל מוקדם. הגוף כבר לא זקוק לאוכל בשעות האלה. המפיקה יכולה ללמד את עצמה לשתות, גם אם זה יהיה בתחילה במתכונת של "פייק איט טיל יו מייק איט". שזה אומר, עשי זאת באופן מלאכותי עד שזה יהפוך לטבע שלך. מהר למדי ילמד גופה שמותר לו לשתות, והמחסום יוסר. מים הם הרי חלק הארי של גופנו והתנאי הבסיסי ביותר לחיים (וראו כאן מאמר מפורט בנושא). הפקידה מהבנק יכולה לאכול בצהריים סושי, או סלט קינואה ועדשים או מרק קטניות, דגנים וירקות. אלו מזונות זמינים למדי, גם אם קנויים. והמטפלת שאוכלת סטייק כל לילה עם המון יין אדום למען הזוגיות? היא בוודאי יכולה להתחיל מהעברת הסטייק לצהריים והותרת היין והבנזוג ללילה.

הספקטרום הטבעוני

מה בין טבעונות מטעמי מוסר וטבעונות מטעמי בריאות, ומדוע המזון התעשייתי הטבעוני עלול להיות מסוכן כל כך עבור טבעונים

ו

המאמר הזה מסתובב לי בראש שנים אחדות. במשך חודשים ארוכים לא היה לי זמן לכתוב אותו. במשך חודשים אחרים לא מצאתי מוטיבציה לכתוב אותו, כי ידעתי שאעורר עליי את חמתם של אלה וגם של אלה, ואחרי הכל הלא מדובר בשתי קבוצות אוכלוסייה שאני נוטה להשתייך אליהן בדרך זו או אחרת. אבל נראה לי שהשאלה היא הדרך, והתשובה, כפי שהמליץ מזמן הבודהה, היא דרך האמצע. כי הצרה כאן אינם הרעיונות – שעמם אני כאמור מזדהה בכל לבי וגם מיישמת במידה רבה בחיי הפרטיים – כי אם אופן היישום והעמדה הפנימית שמובילה אותו.

1. גבינה צהובה טבעונית מגיעה לפתחי

הטריגר הסופי לכתיבת המאמר, ואם כבר התחלנו אז בואו נמשיך, היה "גבינה טבעונית" שהניחה מכרה (לא טבעונית למיטב ידיעתי) במקרר שלנו, לרגל מעבר דירה. אמרתי לה, קחי את זה, אנחנו לא נאכל. אחרי ש"זה" נשאר שם תהיתי מה זה, בעצם, ובערב בחנתי אותה בסקרנות. רחרחתי. יש בי חשדנות מובנית כלפי מיני מזונות חקייניים ארוזים בניילון עם תג מחיר גבוה. התבוננתי ברשימת המרכיבים. אמנה אותם כאן: מים (סבבה), שמן קוקוס (מבחינתי עובר), שמן זית (סביר להניח שמאיכות ירודה, אבל ניחא, זה רק 1.7% מהמוצר); עמילנים (הו, הו, נגיע לזה תכף); מלח ים (הכוונה היא למלח מזוקק, והרבה); חומרי טעם וריח טבעוניים (?); תמצית זיתים (??); ויטמין בי-12 (כמות זעומה בצורתו החלשה, דהיינו ציאנוקובלאמין); צבע מאכל בטא קרוטן (שיהיה). ערכים תזונתיים ל-100 גרם: קלוריות – 285 (אני לא מאסכולת הקלוריות אבל נדמה לי שזה הרבה); חלבון – 0 (!); פחמימות – 20; מתוכן סוכרים – 0; שומן – 23 גרם; מתוכו שומן רווי – 20 גרם; שומן טראנס – פחות מחצי אחוז; כולסטרול – פחות מ-2.5 (עניין מחשיד למדי, אגב, במוצר טבעוני. לאלוהי המזון התעשייתי פתרונים); נתרן – 920 (OMG!); ויט' בי-12 – 2.5 מק"ג.

שלב הטעימות. לטעמי, כלל חשוב הוא להפקיר את גופך ללא חשש ומעת לעת למיני זבל. חשוב לזכור שהוא חסון מהם, חי וזורח. בָּצעתי, אם כן, חתיכה מהמוצר שזהה במראהו לגבנצ המסורתית. טעמו כמעט זהה, גם מרקמו. במלוא הרצינות, זהו הישג מדהים של תעשיית המזון. הוא רק מתקתק הרבה יותר מגבנצ ואין לו שום סיכוי להשביע (אפס אחוז חלבון!). זהו, בעצם, חטיף בתחפושת של גבנצ, לא שונה כהוא זה ממיני חטיפי תפוחי אדמה, למשל. אינני יודעת את פשר ה"עמילנים" המסתוריים המוזכרים במרכיבים, אני רק יכולה לנחש שאלו עמילני תפוחי אדמה, תירס או שניהם. חומר גלם זול, גמיש ושואף לנייטרלי, המספק לתעשיית המזון הרבה רעיונות נלוזים. לקמחים כאלה ערך גליקמי (כלומר ערך מתקתקות) גבוה למדי, ועל כן במדד המלוח – מתוק, למרות כמויות הנתרן העצומות ואפס הסוכר, המתקתקות לוקחת כאן בגדול. לסיכום: אם תשאלו אותי מה עדיף לאכול, גבינה צהובה או פיסות עמילן שדומות לה מאוד, הרי התשובה חד משמעית: גבנצ. כי גבנצ זה רע, אבל גבנצ בכאילו רעה שבעתיים. ואל תיתנו את הדבר הזה לילדים אף על פי שיש סיכוי טוב שהם יגידו שזה טעים להם. ברור שזה טעים להם, זה פשוט ממתק.

2. קצוות הספקטרום הטבעוני

אבל למה גבנצ העמילן הזאת מדאיגה אותי באמת? כי יש לה קהל יעד מובהק למדי שמוכן לשלם בעבורה מחיר מופרך: אגדיר אותם כטבעונים מטעמי מוסר נטולי מודעות בריאותית. יש רבים מאוד כאלה. העמילן, על סוגיו, צורותיו וטעמיו המגוונים הוא עיקר תזונתם, תכופות במצבי צבירה תעשייתיים או רחובותיים ספוגי שמן ומלח (פיצה, פסטה, פלאפל, סנדביצ'ים, צ'יפס, שניצל ברוקולי או כרובית או תירס ושות', ועוד ועוד).

שני מניעים עיקריים מובילים אנשים להחלטה, שלפעמים מתקבלת בִּן יום ולפעמים בתוך תהליך עמוק ומתמשך המתפרס גם על פני שנים, שלא לצרוך עוד מזונות מן החי. הראשון מתמקד בענייני מוסר (ולפעמים רוח), השני במישור הבריאותי הטהור. כמו רוב הספקטרומים האחרים, יש בין הטבעונים כאלה שיושבים ממש בקצוות. כמטפלת שפגשה במהלך השנים לא מעטים כמוהם אני רוצה לציין, בזהירות, בצער וללא כל רצון לפגוע ברגשותיהם, כי הם נוטים להיות פחות בריאים.

לטבעונים מטעמי מוסר בלבד לפעמים לא נורא אכפת מה הם מכניסים לגופם, כל עוד המזון אינו נגוע בדבר מה שמקורו מן החי. השיעור היחסי של מזונות עמילניים בתפריטם, שלעתים, כמודגם מעלה, הם דלים ותעשייתיים במיוחד, עלול להיות גבוה במיוחד, והמחיר הבריאותי שהם משלמים על כך לא פשוט כלל.

המחנה הנגדי, שבעיני הדיוטות הוא היינו הך ולא היא, כי בעצם תהום פעורה ביניהם, הוא זה של טבעונים מטעמי בריאות בלבד. אלה נוטים לפעמים להדגים איזו טרחת יתר סביב ענייני הבריאות. הם יכולים להדגים דקדקנות מופרזת, הקדשת חלק גדול מדי מתשומת לבם למזון ולבריאות בכלל תוך מניית הפריטים שהם אוכלים, הקפדה מופרזת על דרך האכילה ושעות האכילה כאילו היה גופם יצור עדין ושברירי העלול להינזק מכל עדשה חולפת שלא הונבטה די צורכה. התנהלות שכזאת, מול הגוף והחיים בכלל, בוודאי מזיקה. אפשר שזוהי צורה מודרנית של היפוכונדרייה, האופיינית לא רק לטבעונים מקצהו הזה של הספקטרום, אלא לאנשים בכלל ההולכים אחרי איזו תורת תזונה קיצונית בעיניים עצומות, תוך אטימת לבם לצורכי הגוף.

3. אבל מה הוא בכלל רוצה, הגוף? 

ובכן, לגישתי הגוף רוצה לחיות בשמחה ואוכל הוא סיבה מצוינת לכך. הוא מותאם לתזונה ספונטנית, עונתית, מאוזנת, מסונכרנת עם שעות היממה. הוא רוצה אוכל טרי ומזין שרובו, אכן, מוטב שיגיע מהצומח. אציין כהרגלי את הכלל הראשון של תורת הרפואה הסינית שהתפתחה, אם תרצו, לאורך אלפי שנים של ניסויים קליניים רחבי אוכלוסייה. הוא קובע שעלינו לאכול בשמחה. לכו תאכלו בשמחה מוצר תעשייתי דל, מת וחקייני. לכו תאכלו בשמחה כשאתם מונים את השקדים המושרים והקלופים שמיועדים לעשרים לעיסות בשעה אחת-עשרה וחצי לפני הצהריים.

ויש גם טבעונים מאוזנים, וזאת בעצם השאיפה של המאמר הזה. אנשים שמבינים שמוסר ובריאות חד המה, שאין באמת אפשרות להיות אדם מוסרי שניזון ממוצרי תעשיית הבשר המפלצתית וטומן את ראשו במראה הסטייק שעל שולחנו, שאינו אלא בשרו של עגל מיוסר וחולה ומזה רעב שהובל לכאן בבטן אוניות מחרידות מארצות אחרות, שבועות היטלטל בהן ללא מזון וכמעט ללא מים, עטוף בצואה וחוזה באחיו מתים בזה אחר זה. אולי מוטב, באמת, גבנצ עמילן.

והנה הוא, התפריט הטבעוני המאוזן. הוא התפריט הטוב והבריא ביותר בעיניי, עבור רוב בני האדם. מי שאינם טבעונים גמורים יכולים להוסיף לו, מעת לעת, "נגיעות" של דגים, שרצים ומוצרי חלב עזים. זה הולך ככה: קמים בבוקר, ככה שבע. שותים מים. הרבה. בתוך שעה אוכלים ארוחה של פירות ואגוזים, או דייסת קוואקר מלוחה עם מיני תוספות מזינות, או ירקות ולחם כוסמין או שיפון עם אבוקדו או חומוס או טחינה וכיוצא באלה. לעת צהריים, בין שתים-עשרה לשתיים, אוכלים ארוחה מבושלת שכוללת קטניות (עדשים, חומוס, שעועית, טופו), דגנים (אורז, קינואה, כוסמת, גריסים. המעיטו בחיטה ומוצריה); ירקות מבושלים. שלוש הקבוצות בערך ביחסים שווים. אחר הצהריים משהו קטן. פרי, שקדים, אפילו איזו עוגייה. בערך בשבע מגיע זמן ארוחת הערב. סלט גדול ועשיר זאת אופציה. לחם או קרקר. מרק. דברים כאלה. אל תאכלו אחרי זה. בין הארוחות מים. 2-3 ליטרים בקיץ שלנו. הולכים לישון באחת-עשרה ככה. וחלומות פז.

 

המגפה המתוקה והצרה האמיתית עם ממתיקים

בעולם שבו הכול נצבע במתוק (אפילו הסושי, הלחם והמים), מתקיים מרדף אחרי הממתיק האולטימטיבי. הוא דל קלוריות ("לא משמין"), בעל טעם "טבעי" ו"לא רעיל". אבל ממתיקים – אולטימטיביים או סכרניים – רק מחמירים את המצב, ואנחנו נשארים רעבים

אחרי כך וכך מטופלים שפגשתי במהלך העשור החולף, אני יכולה לדווח שחלק ניכר ממי שמגדירים עצמם כבעלי תשוקת יתר למתוק ניזונים בעיקר ממזונות עמילניים. הם יעדיפו, למשל, את הבננה על פני פירות אחרים, את תפוח האדמה על פני ירקות אחרים, יאכלו כריך "בריאות" לארוחת צהריים (במקום ארוחת צהריים…) ופריכיות בין לבין. סביר להניח שישתדלו להימנע מאכילה בשעות הבוקר ויסבלו מרעב גדול בחציו השני של היום, יתלוננו על התקפי רעב אחר הצהריים ותכופות גם בלילות, ישתו נס קפה עם סוכרזית וירגישו תאווה גדולה לעוגות, בורקסים ומעדני חלב (מתוקים עד זרא, אפס אחוזי שומן). הם מוּעדים לשתות מעט מדי ולהעדיף מיני משקאות "דיאט" ו"זירו" למיניהם. דפוס האכילה הזה פירושו רעב תמידי, סמוי, שתוצאת הלוואי שלו היא השמנה. הוא נובע מהאבולוציה האנושית, המותאמת לשרידה בתנאי רעב אמיתיים, כי אוכל מתוק מהווה מזון מיַדי לתאי הגוף והמוח המורעבים.

אכן, אחד המאפיינים התזונתיים הבולטים של התקופה מתפרש כסטייה חריפה לכיוון הטעם המתוק. כך, למשל, מסעדות יפניות המגיעות ממסורת שזיקקה לדרגת אמנות את איזון הטעמים, מגישות סושי מומתק ורוטב סויה מומתק וחמוצים מומתקים. ובעוד המגמה הזאת הולכת ומתעצמת, הדיון בה ובהשלכותיה המטרידות כל כך נוטה להצטמצם לשאלת רעילותם כן\לא של הממתיקים המלאכותיים, ולמרדף אחר הממתיק האולטימטיבי.

מה שהממסד הרפואי מתקשה להבין

בשלב כלשהו גילה הממסד הרפואי שסוכר זה רע, ואחר כך הגדיל לעשות וקבע גם ש"פחמימות ריקות", שאינן אלא עמילן שזוקק ותכופות גם עובד ממיני דגנים (אורז, חיטה, תירס), גם הן רעות. זה בוודאי נכון מאוד, אך זוהי הגדרה צרה מכדי שתתאר את התופעה ששני אלה מייצגים. כיוון שכך, דומה שנכון לשלב זה באבולוציה שלו, הממסד הרפואי ותפישות התזונה שהוא מייצג אינם יודעים כיצד לרפא אותה.

הרפואה הסינית העממית, שרצתה בעיקר לשמר את בריאות נתיני הקיסרות, עסקה רבות בסוגיות הנוגעות לתזונה, והגדירה (בין היתר) חמישה טעמים: מתוק, מר, חריף, חמוץ ומלוח. היא התכוונה לטעמים במתכונתם המקורית, המעודנת: מתוק כמו בטטה, מריר כמו חסה, חריף כמו צנונית, מלוח כמו דגי ים וחמוץ כמו חמציצים. היא קבעה שכל אחד מהטעמים מזין איבר ראשי אחר בגוף האדם, אשר מייצג את אחד מחמשת האלמנטים שמרכיבים את הגוף ואת המהות האנושית עצמה: המתוק את מערכת העיכול (טחול) ואת אלמנט האדמה; המר (כמו אוכל שרוף) והחריף (כמו צ'ילי ומזונות בעלי חריפות חמה) את הלב ואת אלמנט האש; החריף (כמו צנונית או ירקות מצליבים אחרים) מיוחס לריאות ולאלמנט המתכת; המלוח לכליות ולאלמנט המים; החמוץ והמריר (כמו חסה) מיוחסים לכבד ולאלמנט העץ. האיזון ביניהם הוא אחד המפתחות החשובים לבריאותנו, והפרתו משמעה פגיעה יסודית בה.

לפיכך, כאשר אנחנו צובעים במתוק חלק ניכר ממזונותינו, אנחנו ממסכים על טעמיהם הטבעיים (לרבות הטעם הנייטרלי של המים) ואִתם על אבחנות הגוף, על תחושותיו ופעילותם התקינה של חושיו. שוב איננו יודעים לזהות את צרכיו. כשהקרוסלה הזאת ממשיכה להסתובב, אנחנו מבלבלים אותו עוד יותר ומכניסים אותו לדחק (סטרס) מובנה, וממניעים אבולוציוניים שכבר אינם רלוונטיים עבורנו, הוא מורה לנו להסתער על המתוק. זהו הלופּ התזונתי שבתוכו מתנהלים חייהם של רבים מאוד בינינו.

מה עושים לנו הממתיקים

ממתיקים מלאכותיים באשר הם, בדיוק כמו סוכר, גורמים לנו סטייה עזה ביותר לכיוון המתוק, ולהפרה קיצונית באיזונים של חוש הטעם ושל הסדר הטוב של גופנו. בהדרגה הוא נכנע, לומד לסתום את האף ולאכול עוד ועוד מתוק. זה לא באמת משנה לו אם המתוק הזה שווה אפס קלוריות. התפריט שלנו שוב לא מסוגל להזין אותנו. אנחנו רעבים, מזהים שובע כמה שאנחנו מתארים כ"מפוצצים" אחרי ארוחה דשנה מדי שאינה יכולה למלא את צורכי הגוף. הרעב הזה מוביל אותנו לתשוקה למתוק שאותה אנחנו מבקשים לפתור, מתוך אותה הבורות התזונתית, באמצעות המתקה נטולת קלוריות, וכן הלאה והלאה.

תכופות מלווה את מי שניזונים כך מין בחילת רקע שאִתה קמים בבוקר וצולחים את היום. אליה עשויים להתלוות סימפטומים של צרבת קלה, בטן נפוחה, תחושת כבדות אופיינית והיעדר חיוניות מובנה. הם נובעים מאי-סבילות שמפתח הגוף בהדרגה כלפי התפריט. יש המתמודדים עם זה באמצעות "דיאטה" שבמסגרתה הם סבורים שעליהם להיות רעבים כל הזמן, ובפעילות גופנית שבהחלט עשויה לעזור ולאזן, אך זו לעתים קרובות אינטנסיבית מדי ונדירה מדי.

הגמילה ממתוק והחזרה לבריאות הפשוטה

איך יוצאים מזה? זה די פשוט, למען האמת. קמים בבוקר (לא מאוחר), שותים הרבה מים ואחר כך אוכלים ארוחה מזינה ולא מתוקה. בצהריים (ולא אחר הצהריים) אוכלים ארוחה מבושלת שכוללת דגנים (כמו אורז, קינואה, כוסמת), קטניות (כמו עדשים, שעועית וחומוס) או דגים, וירקות (מבושלים). בערב (ולא בלילה) אוכלים ארוחה קלה יחסית, המורכבת בעיקר מירקות ומדגנים. בלילה לא אוכלים בכלל, כי אם אוכלים ככה כבר לא רעבים. שותים מים תמימים בין הארוחות ומשלבים פעילות גופנית מתונה בסדר היום.

יהיו מי שיחדלו כך כמעט לגמרי מהנטייה למתוק, ואחרים שהיא מובנית בחתך הגנטי שלהם. אלה הם טיפוסי האדמה, אם נחזור לאפיון הסיני; מי שאופי חיידקי המעיים שלו מובילים אותו לשם, אם נציץ לרגע במחקר העדכני; או אנשים, ובעיקר נשים, שהחולשה כרוכה במצב גופם, ומעודדת אותם לצרוך מתוקים הגורמים להמרצה זמנית (מה שאנחנו מכנים "טיפוסים חסרים"). העניין הוא בכך שבתוך סדר יום כזה אפשר להמשיך לאכול מתוק. עכשיו זה יהיה במתינות, ללא דחף בלתי נשלט ובעיקר – לא במקום אוכל אמיתי.

מים: למה, כמה ואיך קשורים מנהגי השתייה לבעיות בריאות נפוצות

אי שתיית מים מתקשרת ישירות למיגרנות, עצירות וכבד שומני, ובעלת זיקה גבוהה לחלק מן המחלות הכרוניות. גם שתייה מופרזת של מים מזיקה. על הסיבות (המוזרות לפרקים) לעניין הזה, ההשלכות ואיך ומתי הכי טוב לשתות

1. הממעטים לשתות

רבים מבין המטופלים מתגלים חיש קל כמי שממעטים בשתיית מים. מפתיע לגלות שלא נדירים הם המקרים של מטופלים (ואנשים בכלל) שכמעט אינם שותים כלל. כשהם נשאלים איך זה קרה הם מספקים בדרך כלל אחת יותר מהתשובות הבאות:

  • לא מרגיש\ה צמָא בכלל
  • אם אני שותה אני מרבה ללכת לשירותים, מה שמפריע לי בעבודה, בשינה ובחיים – במיוחד כשאני מחוץ לבית – אז אני פשוט נמנע\ת
  • לא אוהב\ת את הטעם של המים
  • שותה במקום מים קפה, קולה ושות'

הימנעות משתייה או שתייה לא מספקת מהוות פגיעה ממשית בבריאות וכר פורה להתפתחותם של מצבי בריאות לקויים כרוניים, כדוגמת עצירות, תסמינים במערכת העיכול העליונה (צרבות ובעיות קיבה ממינים שונים), מיגרנות וכאבי ראש, עייפות וחולשה ועוד נוספים. כמו כן, אני מוצאת קשר הדוק בין בעיות כרוניות רעלניות כדוגמת כבד שומני, לבין אי שתיית מים. מובן שגם תסמינים במערכת הכליות והשתן – מדלקות חוזרות ועד אבנים – קשורים באופן הדוק למנהגי שתיית המים. מבחינה אנרגטית, מחסור במים גורם לחימום ולייבוש הגוף, דבר המתקשר לתופעות שונות של דלקתיות, פגיעה במטבוליזם, ספיגה משובשת של המזון ותסמינים כדוגמת אלה שפורטו מעלה.

למרבה הצער, נציגי הממסד הרפואי אינם נוטים לברר ולאבחן סיבה כה בסיסית זו לבעיות בריאות מגוונות כל כך, ובכך מחמיצים את הטיפול הבסיסי והחיוני ביותר בהן, שלא לומר הטיפול הבריא היחידי בהן. לעתים קרובות, המענה הרפואי לאותן הבעיות הוא תרופתי, מה שמגביר עוד יותר את שיעור הרעלים ברקמות הגוף, שמתקשה שבעתיים להתמודד עמם ללא שתייה מספקת.

ומה לגבי קפה וקולה? ובכן, אלה הם משקאות משתנים. כלומר, לא די בכך שאינם יכולים לשמש לשתייה במקום מים – הם אף גורמים לייבוש נוסף של הגוף ולהכבדה נוספת על מערכות פינוי הרעלים. משקאות קלים נטולי קפאין (וגם מיצים טבעיים יותר או פחות) הם עתירי סוכר או ממתיקים מלאכותיים, ובדרך כלל מכילים בנוסף ערב רב של חומרים המשמשים בתעשיית המזון. על פגעי הסוכר והממתיקים המלאכותיים אין צורך להכביר מילים, אבל כיוון שכבר הכברתי תוכלו עליהם בהרחבה כאן. מה שחשוה לציין כי משקאות קלים הם תחליף עלוב ביותר למים, ושתייה כרונית שלהם פוגעת כמעט בהכרח בבריאות.

 2. המגזימים לשתות

גם בענייני שתיית המים קיימת מגמה הפוכה, של שותי היתר, והיא אינה נדירה כלל ועיקר. בדרך כלל שלושה ליטרים ביום ומעלה – כלומר למעלה משתים עשרה כוסות – יהיו יותר מדי מים. הסיבות לשתייה מופרזת של מים:

  • מתוך מחשבה ששתייה מרובה היא מנהג בריא (בחזקת כל המרבה הרי זה משובח)
  • מתוך תחושת צמא מתמדת
  • מתוך רצון לרזות

שתייה של למעלה משלושה ליטר בבת אחת עלולה לגרום מצב חירום רפואי (עד כדי סכנת מוות), ומטבעה אינה מעסיק אותנו כאן. לעומת זאת, שתיית יתר כרונית ומתמשכת עוברת בדרך כלל מתחת לרדאר הרפואי, אך היא מייצרת עומס מופרז על הכליות ומחלישה את מערכת העיכול ואת הגוף באופן כללי. מבחינה אנרגטית (דהיינו, על פי הרפואות המסורתיות) שתייה מופרזת של מים גורמת לקירור הגוף, דבר הפוגע ישירות במערכות העיכול והחיסון ולתסמינים שונים של ליחה.

כאשר הסיבה לשתייה מופרזת היא תחושת צמא מתמדת, מומלץ לערוך בדיקות דם כלליות ולעתים יש לפנות לבירור רפואי מעמיק יותר. לא רק רמות גבוהות מדי של סוכר בדם יכולות להיות אחראיות לה, אלא שורה של מצבי חולשה כרוניים, כדוגמת תת-פעילות סמויה או גלויה של בלוטת התריס ואנמיה.

כאשר הסיבה לשתייה מופרזת מקורה במיני דיאטות הממליצות על שתייה מרובה לפני הארוחה במטרה לבלום את תחושת הרעב, אני ממליצה לחדול מכך ללא שיהוי. לא רק שאין בכך הגיון בריאותי, אלא שהרעב לא ייעלם, הוא רק יידחה לשעות שבהן הגוף אינו מיועד לאכול – דבר הגורם במישרין להשמנה ולהחלשה של מערכת העיכול.

3. הרגלי שתייה מומלצים

  • מיד עם ההשכמה כדאי להרבות בשתייה. לפחות כוס אחת גדולה של מים בטמפ' החדר או צוננים מעט (בשום פנים לא קרים ממש)
  • המתקשים בשתייה מוזמנים לטפטף למים טיפות לימון טרי לפי הטעם. זה מרענן, משפר את טעם המים וגם בריא (אבל לא להגזים גם עם זה!)
  • את יתרת המים שותים בין הארוחות, כלומר עוד 2-3 כוסות כנ"ל לפני הצהריים ו-2-3 כוסות אחר הצהריים. בארוחה לא מניחים כוס מים ליד צלחת האוכל, אבל כמובן שותים בסופה אם צמאים
  • כשצמאים – שותים. תמיד!
  • לא כדאי לשתות לפני השינה, וגם לא בשעות הערב (אלא אם צמאים)
  • המשקה היחידי שיכול להחליף את המים הוא חליטות של צמחים (נענע, לואיזה, היביסקוס, מליסה, מרווה ושות') – צונן או חמים. אין כל צורך להמתיק אותו. כדי להעניק לו מתיקות (אני ממליצה להיגמל מהנטייה הכללית לטעם המתוק), אפשר לחלוט יחד עם צמחי התה גם  עלי סטיביה (לא להשתמש בתמצית סטיביה, אלא לחלוט עלים).