מי מפחד מטרנדים של בריאות?

אני! אני מפחדת מסופרפודז, מרואופוד, מ"תזונה פליאוליתית" (נו, באמת), מטבעונות, מ"דיאטות לניקוי כבד", מגוג'י בריז, מהימנעות מגלוטן, מעשב חיטה וגם מבליעה בלתי מבוקרת של תוספי תזונה

אני מפחדת מתזונה טרנדית. מסופרפודז, מרואופוד, מ"תזונה פליאוליתית" (נו, באמת), מטבעונות שמתלווה אליה זעם קדוש. מדיאטות לניקוי כבד, מגוג'י בריז, מהימנעות מגלוטן, מעשב חיטה וגם מבליעה בלתי מבוקרת של תוספי תזונה שקראנו עליהם באינטרנט והשתכנענו שיהפכו אותנו למישהו הרבה יותר טוב.

אני גם חוששת מפני השמועה הבלתי מבוססת בדבר התפשטותה הבלתי מבוקרת של אותה תסמונת עלומה שזכתה בכינוי הפסבדו-רפואי "קנדידה רב-מערכתית" (ובלעז "קנדידיאזיס") שפירושו, אם הבנתי נכון, דלקת קנדידית או משהו כזה. וזה קצת מוזר, כי אני נטורופתית. אני משתייכת ביודעין לאותו ענף רפואי שאחראי במידה רבה להתפשטותן הבלתי מבוקרת של רבות מבין אותן שמועות בריאותיות ומגיפות אכילה משונות, כמו, למשל, רכישה ביודעין של תזונה קיצונית המיועדת לספק מענה לחולי צליאק.

למה אני חושבת ככה? קודם כל, כי מי בכלל צריך את כל זה כשיש לנו עדשים ואורז, אגוזים ופירות, שעות להשכים ושעות לאכול, זמן לשתות וזמן לישון, שקדים ודגים ומשהו מתחשב לעשות עם הגוף? הרי זוהי התשובה הטבעית, הבדוקה, הזולה והזמינה ביותר – בוודאי הפשוטה ביותר – לרוב העניינים שהטרנדים והשיטות החדשות מתיימרים לפתור.

ומהי, בכלל, המוטיבציה השוכבת אי שם מתחת להתהוותם של רעיונות כל כך כוללניים הנוגעים לגוף האנושי? למה צריך לנסות להמציא מחדש את מה שנועדנו להיות והוכיח את עצמו כל כך יפה (ואפילו נוסח היטב היטב במיני רפואות מסורתיות), עד שבאו לעולם החקלאות התעשייתית והמזונות המושחתים שהביאה עמה לעולם – מהחיטה המודרנית ועד לתרנגולת בחמישה שקלים וכל מה שביניהם, פסי הייצור של ירקות מנוטרלים, מטוגנים, מוזרקים, מומלחים, מתובלים ומנוילנים, ובצדם גורואים של תזונה האוחזים ברעיונות קיצוניים שמשוּוקים היטב וזורעים בעיקר בלבול, בורות וחוסר כיוון כללי של המין האנושי בנוגע לדבר הבסיסי ביותר שהוא אמור לדעת: איך אנחנו מיועדים לטפל בגופנו.

האם המוטיבציה האמיתית מאחורי זה היא ריפוי? האם הגורו ההוא שמוכר לכם פגישה ותוספים באלפי שקלים יושב מולכם כדי לרפא אתכם? האם "מכון הגמילה" מסוכר ומגלוטן בא לעולם כדי להביא לכם מזור? ואם התשובה על כל אלה היא "לא" רבתי, מדוע בעצם רבים כל כך בוחרים ביודעין לשתף עם זה פעולה? האם דף הפייסבוק שמתהדר באיזו שיטה מהפכנית באמת יביא עמו שינוי מרפא שיישאר לאורך זמן? כמה זמן? חודשים? שנה? הסטטיסטיקות מורות חד משמעית שלא. מקסימום שנה ל-95 אחוז

אולי הקיצוניות היא לא רק השאלה – היא גם התשובה במקרה הזה. התרבות שלנו מעודדת אותה. נדמה כי לרבים קל יותר לצאת לקרב, להכריז על דיאטות ועל מהפכות בריאותיות, ולאמץ הנחיות שיטתיות, ברורות וחדות. דווקא הבחירה בדרך האמצע, באפשרות לחזור לדרך הפשוטה שמבקש מאתנו הגוף, נדמית לפעמים קשה יותר. אולי מפני שכרוכה בה נטילת אחריות אמיתית – על הגוף וגם על התודעה.

 

 

המגפה המתוקה והצרה האמיתית עם ממתיקים

בעולם שבו הכול נצבע במתוק (אפילו הסושי, הלחם והמים), מתקיים מרדף אחרי הממתיק האולטימטיבי. הוא דל קלוריות ("לא משמין"), בעל טעם "טבעי" ו"לא רעיל". אבל ממתיקים – אולטימטיביים או סכרניים – רק מחמירים את המצב, ואנחנו נשארים רעבים

אחרי כך וכך מטופלים שפגשתי במהלך העשור החולף, אני יכולה לדווח שחלק ניכר ממי שמגדירים עצמם כבעלי תשוקת יתר למתוק ניזונים בעיקר ממזונות עמילניים. הם יעדיפו, למשל, את הבננה על פני פירות אחרים, את תפוח האדמה על פני ירקות אחרים, יאכלו כריך "בריאות" לארוחת צהריים (במקום ארוחת צהריים…) ופריכיות בין לבין. סביר להניח שישתדלו להימנע מאכילה בשעות הבוקר ויסבלו מרעב גדול בחציו השני של היום, יתלוננו על התקפי רעב אחר הצהריים ותכופות גם בלילות, ישתו נס קפה עם סוכרזית וירגישו תאווה גדולה לעוגות, בורקסים ומעדני חלב (מתוקים עד זרא, אפס אחוזי שומן). הם מוּעדים לשתות מעט מדי ולהעדיף מיני משקאות "דיאט" ו"זירו" למיניהם. דפוס האכילה הזה פירושו רעב תמידי, סמוי, שתוצאת הלוואי שלו היא השמנה. הוא נובע מהאבולוציה האנושית, המותאמת לשרידה בתנאי רעב אמיתיים, כי אוכל מתוק מהווה מזון מיַדי לתאי הגוף והמוח המורעבים.

אכן, אחד המאפיינים התזונתיים הבולטים של התקופה מתפרש כסטייה חריפה לכיוון הטעם המתוק. כך, למשל, מסעדות יפניות המגיעות ממסורת שזיקקה לדרגת אמנות את איזון הטעמים, מגישות סושי מומתק ורוטב סויה מומתק וחמוצים מומתקים. ובעוד המגמה הזאת הולכת ומתעצמת, הדיון בה ובהשלכותיה המטרידות כל כך נוטה להצטמצם לשאלת רעילותם כן\לא של הממתיקים המלאכותיים, ולמרדף אחר הממתיק האולטימטיבי.

מה שהממסד הרפואי מתקשה להבין

בשלב כלשהו גילה הממסד הרפואי שסוכר זה רע, ואחר כך הגדיל לעשות וקבע גם ש"פחמימות ריקות", שאינן אלא עמילן שזוקק ותכופות גם עובד ממיני דגנים (אורז, חיטה, תירס), גם הן רעות. זה בוודאי נכון מאוד, אך זוהי הגדרה צרה מכדי שתתאר את התופעה ששני אלה מייצגים. כיוון שכך, דומה שנכון לשלב זה באבולוציה שלו, הממסד הרפואי ותפישות התזונה שהוא מייצג אינם יודעים כיצד לרפא אותה.

הרפואה הסינית העממית, שרצתה בעיקר לשמר את בריאות נתיני הקיסרות, עסקה רבות בסוגיות הנוגעות לתזונה, והגדירה (בין היתר) חמישה טעמים: מתוק, מר, חריף, חמוץ ומלוח. היא התכוונה לטעמים במתכונתם המקורית, המעודנת: מתוק כמו בטטה, מריר כמו חסה, חריף כמו צנונית, מלוח כמו דגי ים וחמוץ כמו חמציצים. היא קבעה שכל אחד מהטעמים מזין איבר ראשי אחר בגוף האדם, אשר מייצג את אחד מחמשת האלמנטים שמרכיבים את הגוף ואת המהות האנושית עצמה: המתוק את מערכת העיכול (טחול) ואת אלמנט האדמה; המר (כמו אוכל שרוף) והחריף (כמו צ'ילי ומזונות בעלי חריפות חמה) את הלב ואת אלמנט האש; החריף (כמו צנונית או ירקות מצליבים אחרים) מיוחס לריאות ולאלמנט המתכת; המלוח לכליות ולאלמנט המים; החמוץ והמריר (כמו חסה) מיוחסים לכבד ולאלמנט העץ. האיזון ביניהם הוא אחד המפתחות החשובים לבריאותנו, והפרתו משמעה פגיעה יסודית בה.

לפיכך, כאשר אנחנו צובעים במתוק חלק ניכר ממזונותינו, אנחנו ממסכים על טעמיהם הטבעיים (לרבות הטעם הנייטרלי של המים) ואִתם על אבחנות הגוף, על תחושותיו ופעילותם התקינה של חושיו. שוב איננו יודעים לזהות את צרכיו. כשהקרוסלה הזאת ממשיכה להסתובב, אנחנו מבלבלים אותו עוד יותר ומכניסים אותו לדחק (סטרס) מובנה, וממניעים אבולוציוניים שכבר אינם רלוונטיים עבורנו, הוא מורה לנו להסתער על המתוק. זהו הלופּ התזונתי שבתוכו מתנהלים חייהם של רבים מאוד בינינו.

מה עושים לנו הממתיקים

ממתיקים מלאכותיים באשר הם, בדיוק כמו סוכר, גורמים לנו סטייה עזה ביותר לכיוון המתוק, ולהפרה קיצונית באיזונים של חוש הטעם ושל הסדר הטוב של גופנו. בהדרגה הוא נכנע, לומד לסתום את האף ולאכול עוד ועוד מתוק. זה לא באמת משנה לו אם המתוק הזה שווה אפס קלוריות. התפריט שלנו שוב לא מסוגל להזין אותנו. אנחנו רעבים, מזהים שובע כמה שאנחנו מתארים כ"מפוצצים" אחרי ארוחה דשנה מדי שאינה יכולה למלא את צורכי הגוף. הרעב הזה מוביל אותנו לתשוקה למתוק שאותה אנחנו מבקשים לפתור, מתוך אותה הבורות התזונתית, באמצעות המתקה נטולת קלוריות, וכן הלאה והלאה.

תכופות מלווה את מי שניזונים כך מין בחילת רקע שאִתה קמים בבוקר וצולחים את היום. אליה עשויים להתלוות סימפטומים של צרבת קלה, בטן נפוחה, תחושת כבדות אופיינית והיעדר חיוניות מובנה. הם נובעים מאי-סבילות שמפתח הגוף בהדרגה כלפי התפריט. יש המתמודדים עם זה באמצעות "דיאטה" שבמסגרתה הם סבורים שעליהם להיות רעבים כל הזמן, ובפעילות גופנית שבהחלט עשויה לעזור ולאזן, אך זו לעתים קרובות אינטנסיבית מדי ונדירה מדי.

הגמילה ממתוק והחזרה לבריאות הפשוטה

איך יוצאים מזה? זה די פשוט, למען האמת. קמים בבוקר (לא מאוחר), שותים הרבה מים ואחר כך אוכלים ארוחה מזינה ולא מתוקה. בצהריים (ולא אחר הצהריים) אוכלים ארוחה מבושלת שכוללת דגנים (כמו אורז, קינואה, כוסמת), קטניות (כמו עדשים, שעועית וחומוס) או דגים, וירקות (מבושלים). בערב (ולא בלילה) אוכלים ארוחה קלה יחסית, המורכבת בעיקר מירקות ומדגנים. בלילה לא אוכלים בכלל, כי אם אוכלים ככה כבר לא רעבים. שותים מים תמימים בין הארוחות ומשלבים פעילות גופנית מתונה בסדר היום.

יהיו מי שיחדלו כך כמעט לגמרי מהנטייה למתוק, ואחרים שהיא מובנית בחתך הגנטי שלהם. אלה הם טיפוסי האדמה, אם נחזור לאפיון הסיני; מי שאופי חיידקי המעיים שלו מובילים אותו לשם, אם נציץ לרגע במחקר העדכני; או אנשים, ובעיקר נשים, שהחולשה כרוכה במצב גופם, ומעודדת אותם לצרוך מתוקים הגורמים להמרצה זמנית (מה שאנחנו מכנים "טיפוסים חסרים"). העניין הוא בכך שבתוך סדר יום כזה אפשר להמשיך לאכול מתוק. עכשיו זה יהיה במתינות, ללא דחף בלתי נשלט ובעיקר – לא במקום אוכל אמיתי.

מדדים של חולשה

TSH, בי-12, המוגלובין, פריטין וּויטמין די נמוכים מתקשרים לחוסר חיוניות, עייפות, מצב רוח ירוד ורגיזוּת. הגישה הנטורופתית לערכים אלה שונה מזו של הממסד הרפואי, ותכופות יתגלו ערכים "תקינים" על פי בדיקות הדם כסימפטומטיים ומצריכים טיפול. במאמר זה מפורטים הטווחים המורחבים והמלצות קונקרטיות לטיפול

תוצאות בדיקות הדם הכלליות מהוות חלק חיוני מתשאול מקיף שנערך בקליניקה הנטורופתית, והן בעלות השפעה על אופן הטיפול, התפריט והתאמת צמחי מרפא או תוספים למטופל.

אחד ההבדלים בין הרפואה הטבעית למערבית, נוגע לטווח שנחשב תקין באותן הבדיקות. הרפואה המערבית אינה מטפלת בדרך כלל במקרים גבוליים מבחינת בדיקות הדם, כי הערכים אז אינם נמוכים או גבוהים דיים כדי להצדיק מתן תרופה, וללא תרופות ידיה כבולות במידה רבה. עם זאת, לחלק ממדדים אלו זיקה ברורה לאחת התלונות השכיחות ביותר: חוסר חיוניות, עייפות ואף תשישות של ממש.

 1.  TSH – מדד ההורמון הממריץ את בלוטת התריס

תת-פעילות של בלוטת התריס: הגבול העליון של מדד זה יהיה באזור 5 mU/L‏ ברוב קופות החולים. הרופאים ירשמו תרופה (טירוקסין סינטתי: אלטרוקסין, יותירקס ודומיהם) בד"כ במדדים העולים על 7-8 mU/L‏. לא תהיה להם תשובה כלשהי – תזונתית או אחרת – למטופלים סימפטומתיים הלוקים בתת פעילות קלה של הבלוטה.

הערכים האידיאליים של הורמון ה-TSH  מנקודת מבט נטורופתית, וכן גם באספקטים רפואיים מסוימים (כמו כניסה להריון) יהיו בין 1-2.5 mU/L‏. סימפטומים של חולשה, עייפות, האטה מטבולית, נשירת שיער ורגיזות יכולים להופיע אצל מטופלים שערכי ה-TSH  בדמם 4 ומעלה, במיוחד אם גם מדדי חולשה נוספים (רא' לעיל) נמוכים אצלם.

פעילות יתר של בלוטת התריס: הגבול התחתון של מדד ה-TSH  על פי קופות החולים יהיה 0.2 mU/L‏.

בפועל, יכולים להופיע סימפטומים – הכוללים, בין היתר, פעילות מטבולית מוגברת, תחושות חום בגוף והזעה מוגברת, דפיקות לב מואצות ותחושת סחרור – בערכים הנמוכים מ-0.5 mU/L‏ ולפעמים גם יותר. יש לשים לב שאצל רבים מבין הלוקים בסימפטומים אלה נובע הדבר ממינון יתר של תרופה שהם נוטלים בקביעות לתת פעילות כרונית של הבלוטה. תכופות, הפחתה במינון התרופה ונטילתה כראוי יאזנו את בדיקות הדם ואת תחושות המטופל.

עוד על יסודות הטיפול הטבעי בבלוטת התריס קראו כאן.

2. מדדי האנמיה הנגרמת מחוסר ברזל: המוגלובין, פריטין, טרנספרין, איירון

אנמיה קלה אופיינית לנשים ולנערות רבות בגיל הפוריות. לעתים היא נובעת מאיבוד דם בתקופת הווסת, אך קשורה תכופות לפרופיל אנרגתי המכונה ברפואה הסינית "טיפוס חסר". חיוורון קל (עם או בלי לחיים אדמומיות), תחושת צמא תמידית (או הימנעות משתייה), מערכת עיכול חלשה (צואה רכה, שלשולים או שלשולים ועצירויות לסירוגין), בטן נפוחה, "קנדידה" וכיוב' יהיו אופייניים להן. תכופות, נמצא שגם מדדי לחץ הדם שלהן נמוכים (בפני עצמה תופעה רצויה דווקא בטווח הרחוק…).

אקדיש לטיפוסים החסרים מאמר מיוחד בהזדמנות קרובה. בינתיים, התייחסות קונקרטית לשתי בדיקות הדם המהותיות יותר בהקשר זה:

 המוגלובין: חלבון הקושר ברזל בכדוריות הדם האדומות

זהו הערך המעיד באופן ישיר על קיומה של אנמיה. ערכים רצויים: נשים: 12-16 מיליגרם לדציליטר, גברים: 12-18 מיליגרם לדציליטר, ילדים: 11.5-15.5.
אנמיה נגרמת בד"כ ממחסור בברזל או ממחסור בבי-12 וחומצה פולית.
אין הבדל מהותי בין הגבולות הנלקחים בחשבון בנטורופתיה בהקשר זה לבין אלה של קופות החולים, אך ככל שהערכים נמוכים וגבוליים והמטופל מעיד על סימפטומים רלוונטיים, כך מעיד הדבר על צורך בחיזוק תזונתי ו\או באמצעות צמחי מרפא או תוספים אחרים.

פריטין: החלבון המאחסן את הברזל

הגבול התחתון נקבע ברוב קופות החולים על 12 ננוגרם למיליליטר. בפועל, ימליצו רוב הרופאים על נטילת תוסף ברזל בערכים הנמוכים מ-18 ננו\מיל, אך רבים מהם ימליצו על נטילת תוסף גם בערכים גבוהים מאלה. הברזל, למעשה, הוא אחד התוספים החביבים ביותר על רופאי המשפחה, אך הוא אינו תוסף תמים ואין ליטול אותו אם אין בו הכרח של ממש. מעבר לתופעות הלוואי הבלתי רצויות שהוא נוטה לחולל, הרי הוא מחמצן (רעל) חזק. כאשר הוא נמצא בעודף, הוא נוטה להצטבר ברקמות הגוף וזה מתקשה מאוד בסילוקו. לפיכך אמליץ בחום להימנע מנטילת תוסף אלא אם הדבר הכרחי. בדרך כלל ניתן לטפל באנמיה הכרוכה ברמות נמוכות של פריטין באמצעות תזונה וצמחי מרפא בלבד.

כאשר הדבר הכרחי, יש ליטול תוסף של ברזל נוזלי עדין (בד"כ במינונים של 5-10 מ"ל ליום), בצמוד לארוחת פירות (הברזל מיטיב להיספג בנוכחות ויטמין סי והוא גורם תופעות לוואי כאשר ניטל על קיבה ריקה). ניתן להוסיפו גם לשייק פירות. נשים שאינן "טיפוסים חסרים" וסובלות מדימום שופע במיוחד במהלך המחזור הגורם להן אנמיה, יכולות ליישם המלצות הנטילה הנ"ל במהלך עשרה ימים בחודש: לפני המחזור, במהלכו ומעט אחריו.

 3. מדדי ויטמין בי-12

זהו אחד המדדים שבהם קיים פער מהותי בין תפישת הממסד הרפואי הישראלי לבין הנטורופתיה. במרוצת העשור האחרון ירד באופן הדרגתי טווח בדיקות הדם התחתון הרשמי של קופות החולים של בי-12, מ-400 ל-200 מק"ג\מ"ל. הדבר קשור, ככל הנראה, למחסור כרוני באוכלוסייה הכללית בישראל בבי-12. ברוב ארצות העולם נותר הטווח, על כל פנים, סביב 350 מק"ג\מ"ל, וזהו הגבול התחתון הרצוי מנקודת מבט נטורופתית. מחסור בבי-12 יתבטא, על פי רוב, בנימולים בגפיים, במצב רוח ירוד, בקשיי ריכוז, באנמיה וכמובן בעייפות.

למי שערכי הוויטמין בדמו נמוכים מ-350 מק"ג\מ"ל מומלץ ליטול תוסף להמסה מתחת ללשון מסוג מתילקובלאמין (הנגזרת הכימית הרצויה של בי-12) אחת ליומיים (אין חשיבות למועד הנטילה). כאשר הערכים נמוכים מ-200 יש ליטול מדי יום בחודשיים הראשונים. בד"כ המחסור בבי-12 הוא כרוני, ועל כן מוטב להמשיך ליטול ממנו גם לאחר שרמותיו בדם התאזנו. יש לערוך בדיקות דם חוזרות כעבור חודשים אחדים כדי לוודא שהוויטמין נספג ורמותיו בדם עלו.

 4. מדדי ויטמין די

זהו אחד הוויטמינים בעל ההשפעה הרחבה ביותר על תפקודו התקין של גוף האדם, והוא חיוני לתפקודן של רוב מערכות הגוף וכפועל יוצא מכך – ל"מניעתן" של רבות מבין המחלות הכרוניות האופייניות לאוכלוסייה המערבית (סוכרת, מחלות לב, סוגים רבים של סרטן ועוד). בשל כך העלה הממסד הרפואי בשנים האחרונות את תחומי הסף שלו, והם עומדים כעת על 30 ננו-גרמים למ"ל או 75 ננו-מולים לליטר (ערכי הייחוס משתנים בהתאם לקופות החולים).

קיימת זיקה ברורה בין סימפטומים כלליים של חולשה, עייפות, קשיי ריכוז וחולשת מערכות העיכול והחיסון והמערכת האנדוקרינית לבין ערכים נמוכים של ויטמין די. לפיכך מומלץ ליטול תוסף ולהקפיד על חשיפה יומיומית לשמש כאשר הם נמוכים. למי שעבר את גיל 50 מומלץ ליטול תוסף בכל מקרה.

יש תוספים רבים בשוק של ויטמין די, ואיני רואה סיבה להמליץ על אחד מהם. פורמט הנטילה היעיל יותר לעניות דעתי הוא כמוסות רכות. כאשר מדובר בערכים גבוליים או בנטילה בתקופת החורף לצורכי חיזוק, אפשר להסתפק בכמוסות של 400 יחידות. כאשר מדובר במחסור כדאי להצטייד בכמוסות של 1000 יחידות. חשוב מאוד ליטול אותן לאחר הארוחה – ומוטב לאחר ארוחת הצהריים. הסיבה לכך היא שהוויטמין מסיס בשומן ונטילתו על קיבה מלאה במזון המכיל שומנים (מעט שמן זית יעשה את העבודה…) תיטיב את ספיגתו.

הרופאים והרוקחים נוטים להמליץ לאחרונה על נטילה מרוכזת של התוסף במינון גבוה אחת לשבוע או שבועיים, אך עמדתי היא שמוטב ליטול אותו באופן יומיומי או קרוב לזה, במידות מדודות. כמוסה אחת מדי יום תספיק. יש לערוך בדיקות דם חוזרות כעבור חודשים אחדים כדי לוודא שהוויטמין נספג ורמותיו בדם עלו.

המידע הנ"ל אינו מהווה תחליף לטיפול נטורופתי, לא כל שכן לטיפול רפואי, והוא מוגש כרקע בלבד לטיפול בקליניקה

מהי באמת תסמונת הקנדידה הרב-מערכתית?

על מחלת ההיסטריה הנשית וגלגולה המודרני כקונספציה נטורופתית שמגלגלת מיליונים, ובעיקר על הדרך הפשוטה, הזולה והיעילה לטפל במה שמכונה "קנדידיאזיס"

בתקופה הוויקטוריאנית הייתה ההיסטריה אבחנה רפואית נפוצה ביותר. היא התהדרה בקשת רחבה של תסמינים, וביניהם נדודי שינה, עצבנות וחוסר שקט, תחושת כבדות בבטן, גזים, התכווצויות שרירים, קוצר נשימה, אגירת נוזלים, חוסר תיאבון, יצר מיני קלוש וכן נטייה "לגרום לצרות". האשם הישיר לתופעה היה ההיסטריום, הלא הוא הרחם, ובהתאם היה הטיפול ישיר ואפקטיבי: "פארוקסיזם היסטרי", הלא היא אורגזמה שנגרמה באמצעות עיסוי איבר המין הנשי.

רק תיאוריה

במידה מסוימת של צדק אפשר לראות באותה תסמונת מסתורית המאובחנת תדיר על ידי נטורופתים בשם "קנדידה רב-מערכתית" או "קנדידיאזיס" – את הגלגול המודרני של תסמונת ההיסטריה הנשית. גם הפעם מדובר ברשימה ארוכה למדי של סימפטומים הדומים ברובם לאלו של מחלת ההיסטריה, וכמו הרחם, אי אפשר להכחיש את העובדה שגם הקנדידה תמיד נמצאת בבטן. האתר הרשמי של אגודת הנטורופתים הישראלית מאשר את הדברים, ומציין כי "זוהי אבחנה נטורופתית והיא מבוססת על תיאוריה בלבד, אם כי הניסיון מראה כי טיפול נטורופתי בקנדידה מערכתית מניב תוצאות נהדרות".

הקנדידה, אם כך, אינה אלא קונספציה בריאותית שמוצאה, ככל הנראה, בקרב קהילות נטורופתים בארה"ב של שנות השמונים. לפי התפישה הזאת, פטריית שמר ששמה המלא הוא קנדידה אלביקאנס, המתקיימת ברגיל בכל ריריות מערכת העיכול ופתחי הגוף, עלולה להתרבות ללא בקרה במצבים של חוסר איזון בגוף. שגשוגה אחראי למגוון רחב של סימפטומים, בעיקר במערכות העיכול, המין, ההפרשה הפנימית, העצבים והחיסון. הסימפטומים הבולטים: עייפות, ירידה בחשק המיני, פטרת, נפיחות, גזים, עוויתות במעי, דיכאון, רגזנות, אלרגיות, חוסר ריכוז, בעיות בעור ועוד. הטיפול הנטורופתי מתבסס על תזונה ש"מרעיבה" את הקנדידה ובעיקרה היא נטולת סוכרים, פחמימות פשוטות ושמרים.

בצד התפריט, משגשגת תעשיית קנדידה המגלגלת הרבה מאוד כסף. זו כוללת מגוון תוספי מזון, המתחילים בשילוש הקדוש בתחום הקנדידה, הכולל: פרוביוטיקה (עוזרת לחיידקים הטובים להתגבר על הקנדידה), שום (קוטל קנדידה) וחומצה קפרילית (מחסלת קנדידה). במקביל, התפתחה תעשייה של בדיקות צואה במעבדות פרטיות, שמטרתן מתן תשובה "מדעית" לגובה מפלס הקנדידה במעי.

מבחינה מערבית, אבחנות של קנדידה נופלות בדרך כלל על תסמונת המעי הרגיז, אלרגיות שונות ואפילו פיברומיאלגיה. אוסף תסמינים כזה מזוהה ברפואה ההודית המסורתית (איורוודה), כמצב נפוץ המכונה "אַמַה", ומבטא הצטברות של פסולת בגוף הנושאת תכונות של קור, כבדות ומתיקות.

ואיך באמת מטפלים במצב השכיח המכונה "קנדידה"?

ראשית, יש להבין שאין מדובר אלא בריאקציה טבעית של הגוף על התזונה התעשייתית, אורחות החיים המודרניים ובעיקר הבורות הנפוצה באשר למה, מתי ואיך אוכלים, ישנים ופעילים. הקנדידה היא בעצם רעב מתמיד הנובע מתזונה חסרה ורעילה, אשר תסמיניו הם לאות, דכדוך וכבדות, כאבי ראש ו\או מיגרנות, חולשת מערכת העיכול (בעיקר עצירויות ושלשולים לסירוגין ובטן נפוחה) ובמיני זיהומים תכופים (המלווים בתופעות של ליחה במערכות הנשימה והמין). עם הזמן הם עשויים להתפתח למצבים רפואיים שונים ומשונים, המזוהים כמחלות מעיים שונות, פיברומיאלגיה, אנמיה ממקור לא ברור והשמנה הנובעת מהניסיון לטפל בחסרים באמצעות אוכל רע (שהוא בדרך כלל מתוק, שמן ובלתי מזין בעליל).

לפיכך, הטיפול הטוב ביותר הוא השבת הגוף לסדרי החיים שלהם הוא נועד: ראשית, התאמת תזונה טבעית למטופלת. בדרך כלל תפריט טבעי בסיסי יחולל פלאים.  הוא יתבסס על מזון טרי באיכות גבוהה, הכולל ארוחות בוקר, צהריים וערב וביניהן שתיית מים. יש להקפיד על הרכב נכון של הארוחות (קטניות, דגנים, ירקות, אגוזים, מעט דגים וביצים), ולהימנע ממזונות אלרגניים ומושבחים עד חמס – ובראשם חיטה, עוף ורוב מוצרי החלב. גם שינה ופעילות גופנית מתונה בזמנן ולפי מידתן יהיו חיוניות למדי. במידת הצורך, מחזקים את הגוף בוויטמינים החסרים לו (ובעיקר ויט' די ובי-12), ומתאימים למטופלת פורמולת צמחים אישית. השיפור ניכר ברוב המקרים בתוך שבועות בודדים.

רפואה טבעית | תמר נהרי
לתיאום תור: 054-6353634