המגפה המתוקה והצרה האמיתית עם ממתיקים

בעולם שבו הכול נצבע במתוק (אפילו הסושי, הלחם והמים), מתקיים מרדף אחרי הממתיק האולטימטיבי. הוא דל קלוריות ("לא משמין"), בעל טעם "טבעי" ו"לא רעיל". אבל ממתיקים – אולטימטיביים או סכרניים – רק מחמירים את המצב, ואנחנו נשארים רעבים

אחרי כך וכך מטופלים שפגשתי במהלך העשור החולף, אני יכולה לדווח שחלק ניכר ממי שמגדירים עצמם כבעלי תשוקת יתר למתוק ניזונים בעיקר ממזונות עמילניים. הם יעדיפו, למשל, את הבננה על פני פירות אחרים, את תפוח האדמה על פני ירקות אחרים, יאכלו כריך "בריאות" לארוחת צהריים (במקום ארוחת צהריים…) ופריכיות בין לבין. סביר להניח שישתדלו להימנע מאכילה בשעות הבוקר ויסבלו מרעב גדול בחציו השני של היום, יתלוננו על התקפי רעב אחר הצהריים ותכופות גם בלילות, ישתו נס קפה עם סוכרזית וירגישו תאווה גדולה לעוגות, בורקסים ומעדני חלב (מתוקים עד זרא, אפס אחוזי שומן). הם מוּעדים לשתות מעט מדי ולהעדיף מיני משקאות "דיאט" ו"זירו" למיניהם. דפוס האכילה הזה פירושו רעב תמידי, סמוי, שתוצאת הלוואי שלו היא השמנה. הוא נובע מהאבולוציה האנושית, המותאמת לשרידה בתנאי רעב אמיתיים, כי אוכל מתוק מהווה מזון מיַדי לתאי הגוף והמוח המורעבים.

אכן, אחד המאפיינים התזונתיים הבולטים של התקופה מתפרש כסטייה חריפה לכיוון הטעם המתוק. כך, למשל, מסעדות יפניות המגיעות ממסורת שזיקקה לדרגת אמנות את איזון הטעמים, מגישות סושי מומתק ורוטב סויה מומתק וחמוצים מומתקים. ובעוד המגמה הזאת הולכת ומתעצמת, הדיון בה ובהשלכותיה המטרידות כל כך נוטה להצטמצם לשאלת רעילותם כן\לא של הממתיקים המלאכותיים, ולמרדף אחר הממתיק האולטימטיבי.

מה שהממסד הרפואי מתקשה להבין

בשלב כלשהו גילה הממסד הרפואי שסוכר זה רע, ואחר כך הגדיל לעשות וקבע גם ש"פחמימות ריקות", שאינן אלא עמילן שזוקק ותכופות גם עובד ממיני דגנים (אורז, חיטה, תירס), גם הן רעות. זה בוודאי נכון מאוד, אך זוהי הגדרה צרה מכדי שתתאר את התופעה ששני אלה מייצגים. כיוון שכך, דומה שנכון לשלב זה באבולוציה שלו, הממסד הרפואי ותפישות התזונה שהוא מייצג אינם יודעים כיצד לרפא אותה.

הרפואה הסינית העממית, שרצתה בעיקר לשמר את בריאות נתיני הקיסרות, עסקה רבות בסוגיות הנוגעות לתזונה, והגדירה (בין היתר) חמישה טעמים: מתוק, מר, חריף, חמוץ ומלוח. היא התכוונה לטעמים במתכונתם המקורית, המעודנת: מתוק כמו בטטה, מריר כמו חסה, חריף כמו צנונית, מלוח כמו דגי ים וחמוץ כמו חמציצים. היא קבעה שכל אחד מהטעמים מזין איבר ראשי אחר בגוף האדם, אשר מייצג את אחד מחמשת האלמנטים שמרכיבים את הגוף ואת המהות האנושית עצמה: המתוק את מערכת העיכול (טחול) ואת אלמנט האדמה; המר (כמו אוכל שרוף) והחריף (כמו צ'ילי ומזונות בעלי חריפות חמה) את הלב ואת אלמנט האש; החריף (כמו צנונית או ירקות מצליבים אחרים) מיוחס לריאות ולאלמנט המתכת; המלוח לכליות ולאלמנט המים; החמוץ והמריר (כמו חסה) מיוחסים לכבד ולאלמנט העץ. האיזון ביניהם הוא אחד המפתחות החשובים לבריאותנו, והפרתו משמעה פגיעה יסודית בה.

לפיכך, כאשר אנחנו צובעים במתוק חלק ניכר ממזונותינו, אנחנו ממסכים על טעמיהם הטבעיים (לרבות הטעם הנייטרלי של המים) ואִתם על אבחנות הגוף, על תחושותיו ופעילותם התקינה של חושיו. שוב איננו יודעים לזהות את צרכיו. כשהקרוסלה הזאת ממשיכה להסתובב, אנחנו מבלבלים אותו עוד יותר ומכניסים אותו לדחק (סטרס) מובנה, וממניעים אבולוציוניים שכבר אינם רלוונטיים עבורנו, הוא מורה לנו להסתער על המתוק. זהו הלופּ התזונתי שבתוכו מתנהלים חייהם של רבים מאוד בינינו.

מה עושים לנו הממתיקים

ממתיקים מלאכותיים באשר הם, בדיוק כמו סוכר, גורמים לנו סטייה עזה ביותר לכיוון המתוק, ולהפרה קיצונית באיזונים של חוש הטעם ושל הסדר הטוב של גופנו. בהדרגה הוא נכנע, לומד לסתום את האף ולאכול עוד ועוד מתוק. זה לא באמת משנה לו אם המתוק הזה שווה אפס קלוריות. התפריט שלנו שוב לא מסוגל להזין אותנו. אנחנו רעבים, מזהים שובע כמה שאנחנו מתארים כ"מפוצצים" אחרי ארוחה דשנה מדי שאינה יכולה למלא את צורכי הגוף. הרעב הזה מוביל אותנו לתשוקה למתוק שאותה אנחנו מבקשים לפתור, מתוך אותה הבורות התזונתית, באמצעות המתקה נטולת קלוריות, וכן הלאה והלאה.

תכופות מלווה את מי שניזונים כך מין בחילת רקע שאִתה קמים בבוקר וצולחים את היום. אליה עשויים להתלוות סימפטומים של צרבת קלה, בטן נפוחה, תחושת כבדות אופיינית והיעדר חיוניות מובנה. הם נובעים מאי-סבילות שמפתח הגוף בהדרגה כלפי התפריט. יש המתמודדים עם זה באמצעות "דיאטה" שבמסגרתה הם סבורים שעליהם להיות רעבים כל הזמן, ובפעילות גופנית שבהחלט עשויה לעזור ולאזן, אך זו לעתים קרובות אינטנסיבית מדי ונדירה מדי.

הגמילה ממתוק והחזרה לבריאות הפשוטה

איך יוצאים מזה? זה די פשוט, למען האמת. קמים בבוקר (לא מאוחר), שותים הרבה מים ואחר כך אוכלים ארוחה מזינה ולא מתוקה. בצהריים (ולא אחר הצהריים) אוכלים ארוחה מבושלת שכוללת דגנים (כמו אורז, קינואה, כוסמת), קטניות (כמו עדשים, שעועית וחומוס) או דגים, וירקות (מבושלים). בערב (ולא בלילה) אוכלים ארוחה קלה יחסית, המורכבת בעיקר מירקות ומדגנים. בלילה לא אוכלים בכלל, כי אם אוכלים ככה כבר לא רעבים. שותים מים תמימים בין הארוחות ומשלבים פעילות גופנית מתונה בסדר היום.

יהיו מי שיחדלו כך כמעט לגמרי מהנטייה למתוק, ואחרים שהיא מובנית בחתך הגנטי שלהם. אלה הם טיפוסי האדמה, אם נחזור לאפיון הסיני; מי שאופי חיידקי המעיים שלו מובילים אותו לשם, אם נציץ לרגע במחקר העדכני; או אנשים, ובעיקר נשים, שהחולשה כרוכה במצב גופם, ומעודדת אותם לצרוך מתוקים הגורמים להמרצה זמנית (מה שאנחנו מכנים "טיפוסים חסרים"). העניין הוא בכך שבתוך סדר יום כזה אפשר להמשיך לאכול מתוק. עכשיו זה יהיה במתינות, ללא דחף בלתי נשלט ובעיקר – לא במקום אוכל אמיתי.

למה בכלל לא בטוח שכדאי לנו לאכול את הדבר הבריא הזה?

איך לדעת מה טוב לנו לאכול וכמה מיתוסים תזונתיים, כמו זה של סלט הירקות. על יסודות התזונה האנרגטית

אחד ההבדלים המשמעותיים בין מיני שיטות תזונה מודרניות לבין רוב שיטות התזונה המסורתיות הוא עניין חמקמק משהו לעין מערבית. למעשה, זהו מדד עדין ומדויק לסוג ההרמוניה השוררת בין המזון לבין עצמו; להרמוניה הצפויה בין המזון לבין הגוף שניזון ממנו; ולקשרי הגומלין שבין הגוף לבין הסביבה. הפרמטרים לפיהם נמדדת הרמוניה זו הם יחסיים ולא מוחלטים וביסודם מונחת החתירה לאיזון. היכולת להתאים לאדם מסוים את המזונות שייטיבו עמו ויערבו לחכו, האפשרות להרכיב מנת מזון או תבשיל שטעמיהם מתקשרים עם מהותם של חומרי הגלם ועם שיטות הבישול, כמו גם האפשרות לעזור למישהו להתרפא באמצעות המזון – כולם קשורים באורח מובהק לעניין זה.

הגיוני להניח כי טבחים גדולים באמת מכירים על בוריין, בדרך אינטואיטיבית וכזו הנגזרת מן הניסיון, את האיכויות האנרגטיות של המזון שהם מבשלים. הם יודעים מהי דרך הטיפול הראויה לו, זו שלא רק חושפת את טעמיו הראשוניים ביותר של חומר הגלם, אלא מעניקה משקלים נכונים למנה כולה. לכן, לעתים קרובות הארוחות שמגישים השפים הגדולים, כלומר אמא של מישהו, סבתא של מישהו או אייל שני, הן  הרבה יותר "מזון בריאות" מאותן התקרובות שמגישות רבות מבין "מסעדות הבריאות".

קצת חום אנושי

דרך המחשבה שהולידה את הרעיונות האלה היא זו המתהווה מתוך התצפית בטבע. היא מתייחסת לאדם לא רק כאל חלק אורגני מן הסביבה, שלא ניתן להבינו ללא ההקשר שבתוכו הוא פועל, אלא גם כאל מיקרוקוסמוס בפני עצמו. בתוך האדם אקלים ונוף טיפוסיים, ושוררות תופעות אקלימיות המגיבות לסביבת הקיום ומופעלות על ידה, כמו גם על ידי דפוסי הרגש וההתנהגות ועל ידי החומרים שנכנסים אל הגוף, כלומר המזון, המים והאוויר. הן מתפרשות כחום וקור, לחות ויובש וכיווני הרוח – דהיינו מידת התנועתיות וכיוונה בגוף. בהתאמה, כאשר התופעות הופכות קיצוניות אנו מדברים על יציאת המערכת מאיזון.

כאשר מופר האיזון לכיוון הקור מתפרש המצב כחוסר וכחולשה, ועל כן נחשבת פעולה מחממת למחזקת. חוסר איזון "חם" מעיד בדרך כלל על עודף או על מצב אקוטי או דלקתי, והקירור על פי רוב יעזור. אותן תופעות גופניות יכולות לנבוע מחום או מקור, מלחות או מיובש. קל להבדיל ביניהן: התופעות החמות מצטיינות לרוב בריחות עזים ובמזג סוער. שלשול כרוני, למשל, מהסוג הבהיר ונטול הריח, אופייני למי שהאקלים הפנימי שלו לח וקר. שלשול המופרש בעוצמה גדולה וריחותיו עזים, הוא בדרך כלל תוצאה של תופעה זיהומית המאופיינת בחום רב ובלחות. עצירות היא תמיד סימן ליובש, אבל היא יכולה לנבוע מחום או מקור.

מה זה באמת בן אדם רוחני:-)

לאלה מצטרף אלמנט התנועה, או כיוון ועוצמת הרוח. אצל אנשים נוצרת תנועה כלפי מעלה או כלפי מטה, וכן תנועה פריפריאלית – כזו שמתפזרת לכיוון הגפיים. אדם הסובל מריפלוקס, משיהוקים וגיהוקים, מפנים סמוקים וכן הלאה הוא זה שהתנועה אצלו כלפי מעלה מופרזת או בלתי הרמונית. תנועה מופרזת למעלה ולצדדים אופיינית יותר לבעלי עודפי חום. זה הסובל מקור בגפיים הוא זה שהתנועה הפריפריאלית אצלו חלשה. משיכה כלפי מטה היא בדרך כלל תוצר של קור, המתפרש כחולשה שבגינה אין הגוף מסוגל להחזיק את האיברים ואת תכולתם.

בהכללה, אפשר לייחס רעיונות בסיסיים אלו לרפואות המסורתיות של אסיה ושל אירופה, שהידועות שבהן הן הרפואה ההודית העתיקה (איורוודה), הרפואה הסינית העתיקה והרפואה היוונית העתיקה (רפואת המרות). רפואות אלה נטו להגדיר את בעיות הבריאות השונות כתולדה של הפרת האיזון הפנימי של הגוף. הן מנו מאות רבות של מצבים המייצגים נקודות שונות בסקלת האיזון האנושי, ומנו לכל אחת מהן עשרות סימפטומים פיזיים, מנטליים ורגשיים. רבים מאותם מצבים מוכרים כיום כמחלות.

למזון ייחסו רפואות אלו תפקיד מהותי, הן באשר להתהוותם של מצבי חוסר האיזון והן באשר לאפשרות להשיבו לתקנו, דהיינו לרפא. הוחלו עליו אותם מדדים יחסיים של איכויות, באמצעותם ניתן להבין את השפעתו על הגוף. על כן, מזון יכול להיות חם, ניטרלי או קר, לח או יבש ולחולל בגוף תנועה בכיוונים שונים.

בין הקפצה לאידוי

שיטות הבישול השונות משפיעות על מצב המזון באותו אופן: הן מחממות, מלחלחות או מייבשות ומניעות לכיוונים שונים. טיגון הוא שיטת בישול חמה ועצבנית (מניעה מדי). הקפצה היא שיטת בישול חמימה. אידוי הוא שיטת בישול חמימה. ככל שהבישול ממושך הוא חם ומקנה למזון איכויות של תנועה מטה ופנימה. מקרר כמובן מקרר, כלומר משווה איכות קרה למזון. אוכל לא מבושל הוא יותר קר מחם. שיטות הבישול יכולות להדגיש או למתן את האיכויות הבסיסיות של המזון, אך לא לשנותן מן הקצה אל הקצה.

גם לחמשת הטעמים מיוחסת חשיבות בהבנת האנרגטיקה של המזון. מזונות ותבלינים מתוקים עשויים להיות קרירים ומלחלחים, כמו פירות, אך בדרך כלל הם חמימים ומניעים כמו קינמון (המצטיין גם בחריפות) וליקריץ. מיני הדגנים המבושלים נחשבים על פי רוב לחמימים ולמתקתקים, ועל כן הם מחזקים ומיועדים לשמש כמרכיב הראשי בכל תפריט.

מזונות שמוצאם מהים נחשבים בדרך כלל לקרירים ומלחלחים ובדרך כלל למלוחים, כמו הים שממנו הם באו, ותנועתם כלפי פנים ולמטה. לאדם הם מוסיפים לחות ומטפלים ביובש, מרככים ומסייעים לפעולת המעיים ויפים לטיפול בעודפי חום וביובש (כדוגמת גיל המעבר אצל נשים). הירקות המבושלים הם בדרך כלל נייטרלים עד חמימים. הירקות החיים נחשבים לנייטרלים עד קרים. מיני בשרים נחשבים בדרך כלל לחמימים. הקטניות ניטרליות או מעט חמימות ומחזקות.

המיתוס של סלט הירקות

הבנת האיכות האנרגטית של המזון שוללת, לעתים קרובות, מיני מיתוסים רווחים על אודות "אוכל בריא". דוגמה טובה לעניין היא זו של סלט הירקות החיים, הנחשב בעיני רבים למנת הבריאות האולטימטיבית. אך מנקודת המבט האנרגטית נחשבת מנה זו לקרה (או "קשה לעיכול" במינוחים מודרניים) ועל כן היא רעיון גרוע במיוחד לטיפוסים "קרים", כלומר אלו הסובלים מחולשה, מגלים רגישות יתר כלפי קור וסובלים על פי רוב גם מהיעדר תשוקה ומרץ. טיפוסים כאלה (בדרך כלל נשים) יפיקו תועלת משימוש בתבלינים החמים והחריפים, כמו צ'ילי וקינמון, ומאכילה יומיומית של מיני מזונות חמימים ומחזקים שבעיקרם מורכבים מדגנים ומירקות מבושלים. גם מעט בשר עשוי להועיל לחלקם.

רבים נוטים להימשך דווקא למזונות המדגישים את הצדדים הבלתי מאוזנים שלהם. למשל, רבים (בדרך כלל גברים) הסובלים מעודפי חום נוטים להימשך דווקא לתפריט חריף וחם, המדגיש ביתר שאת את סבלותיהם. אלו עשויים להתבטא בכאבי ראש תכופים, באולקוס ובחומציות יתר בקיבה, באפיזודות חוזרות של סינוסיטיס, בקווי אופי אגרסיביים ובשלב הבא בלחץ דם גבוה ובמיני מחלות. האלכוהול, הנחשב לאחד הקיצוניים שבמזונות מבחינת איכויותיו החמות והיבשות, נבחר תכופות ללוות ארוחות המבוססות על  מזונות אלו ועמו גם הטבק, בעל אותן האיכויות עצמן. אולי זה האקלים שלתוכו נולד השילוש המפורסם: סטייק, דרינק וסיגריה, המתחלף בימי שגרה בשניצל וצ'יפס בפיתה עם הרבה סחוג ובירה בצד. לטיפוסים כאלה עשוי תפריט המבוסס על אצות ודגים לעשות פלאים. סושי הוא האוכל בשבילם.

המסקנה היישומית העיקרית מהדברים חוזרת לנקודת המוצא שלהם: אחרי הכל, אותן תובנות ששירתו נאמנה את האנושות לאורך אלפי שנים, מוצאן ביכולת האנושית להשתמש בחושים. יכולת זו עודה זמינה לכל אחד. על כן, כשמנה כלשהי או חומר גלם כלשהו מוכתרים כבריאים, צריך לזכור שבריא זאת מילה באמת נחמדה, אבל לא בטוח שטוב לנו לאכול את הדבר הבריא הזה (במיוחד אם הוא לא עושה לנו תיאבון). ומאד חשוב לשים לב איך מרגישים אחרי זה.

רפואה טבעית | תמר נהרי
לתיאום תור: 054-6353634

מה יודעות הרפואות המסורתיות שהדיאטניות עדיין לא התחילו לעכל?

מדוע מקצוע הדיאטניות רעוע עדיין וצעיר מכדי שידע לרפא (ומשום כך הוא בעיקר מזיק), וכיצד עדיפות עליו בהרבה הרפואות המסורתיות

מאמר זה הופיע בשנת 2008 ב-NRG מעריב, והוא מסביר מדוע, לדעת כותבת שורות אלו,  מקצוע הדיאטניות רעוע עדיין וצעיר מכדי שידע לרפא (ומשום כך הוא בעיקר מזיק), וכיצד עדיפות עליו בהרבה הרפואות המסורתיות

אפשר להתחיל את הסיפור על הדיאטה במלכוד הטמון בהבנת מקור הביטויים פחמימות, שומנים וקלוריות, שרבים מחשיבים כדבר מה שיש להמעיט בו לצורכי הרזיה. את הביטוי יש לייחס לאחד מענפי האקדמיה התמוהים ביותר, והוא מכונה "מדע התזונה המודרני". בעלי המקצוע המשתייכים אליו מכונים "דיאטניות" או "דיאטניות קליניות". שאלה מעניינת היא כיצד יש לכנות את הדיאטניות ממין זכר ומדוע נהוגה כלפיהם לשון כללית נקבה.

כך או כך, אותם דיאטניות לומדים שנים מספר באקדמיה הרשמית וגם זוכים לבסוף בתואר אקדמי, בעיקר כדי שיכנו בסופן את המזון הקדוש שלנו פחמימות, חלבונים ושומנים ויתייחסו אליו ואלינו בדיוק ככה, כלומר – כאל נגזרת של הביוכימיה. אולי תשתוממו לגלות שבמילון התזונאות המודרני אין שום אוכל עלי אדמות שאיננו פחמימות, חלבונים או שומנים. יש בכך יותר מכפי שנדמה, משום שזהו דפוס מחשבתי מכניסטי שמוטבע בנו עוד מינקות ומשכיח מן התודעה כמה וכמה תכליות שהאוכל אמור למלא עבורנו. הוא מחליף אותן באחרות, מידיות ונטולות הקשר, שפתרונן הצפוי מתגלם, לבסוף, בצורך בהרזיה מחושבת מראש לפי פרמטרים מדידים, המכונה בשפת העם דיאטה.

להכיר על בוריים את כל גווני ההשלכות שיש לתזונה על גופנו

אין הכוונה לטעון שהבנת המזון והתהליכים שהוא מחולל בגוף בדרך מדעית מיותרת לכשעצמה, אלא כי  הפרקטיקה הנגזרת מן ההבנות החלקיות שהושגו עד כה בתחום מגחיכה במקצת את הענף כולו. הסיבה נוגעת לכך שהאדם כבר שכלל את מדע התזונה לרמות אומנות וידע מעשי מרחיקות לכת ביותר, עד לגיבושן של שיטות תזונה שלמות המכירות על בוריים את כל גווני ההשלכות שיש למזון על גופנו, והן רחוקות מרחק גדול מהישג ידו של מדע התזונה הדיאטני הצעיר.

פיתוחן של שיטות אלה, דוגמת התזונה הסינית, הצרפתית, היפנית, הערבית, ההודית או הים תיכונית היה כרוך, למעשה, בתהליכים ממושכים ומדויקים של ניסוי וטעייה, שנתמשכו על פני מאות ואלפי שנים. תוצאתם, כמעט בכל מקום על פני הגלובוס, היא תפריט המאפשר את שימור בריאותו וחיוניותו של אדם, תוך מניעתן של מחלות כרוניות בטווח הרחוק. שמירת משקל הגוף התקין היא תוצאת לוואי צפויה ובטוחה למדי של שיטות אלה.

ניסיונותיו של מדע התזונה המודרני לפענח את אותם הישגים מתפרסמים מעת לעת, עם נימה מסוימת של סנסציה, בכלי התקשורת הפופולריים, והם נוטים לסתור את עצמם זמן קצר אחר כך תוך שהם מסבים מפח נפש לקוראים ואפשר שגם נזקים מסוימים לבריאותם השברירית גם כך. הסיבה העיקרית לכישלון נוגעת לניסיון הנואל לבודד מרכיב זה או אחר בתפריטים אזוריים ולהכתירו כאחראי הראשי לבריאות היחסית שמצטיינת בה האוכלוסייה הנחקרת. בכך חוטא המחקר המודרני באי הבנה יסודית של תשתית החשיבה והמעשה המונחת ביסודן של כל אותן שיטות תזונה, הנוקטות מערכות איזונים ובלמים עדינים החלים הן על המנות הבודדות והן על התפריט השלם.

מנגד, בטווח הבינוני והרחוק מזניחה השיטה הדיאטנית כמעט כל רעיון יישומי הנוגע לצרכים המעודנים יותר של גוף האדם, ככל שהם נוגעים לאכילה ולהשלכותיה הרחבות: עניין כה בסיסי זה בחייו של אדם נהפך לדבר מה מכני לחלוטין, מחושב עד יגון, נטול תשוקה ובלתי מאוזן בעליל מבחינת מרכיביו. בהדרגה עלולים רבים מבין המתמידים בשיטה זו למצוא עצמם עם תחושות תובעניות של רעב, חיוניות ירודה, מערכת חיסון חלשה ומיני פגעים כרוניים הצצים, לכאורה, משום מקום.

מהו באמת אוכל משמין?

הסעיף המהותי הראשון הנעדר מן המורשת הדיאטנית, נוגע למהות האכילה עצמה. הוא גורס, למעשה, כי אוכל "משמין" אינו זה הנמנה עם קבוצת השומנים או עם קבוצת הפחמימות, ובוודאי אינו זה עתיר הקלוריות. אלא הוא מזון שאיבד את חיוניותו, ולמעשה אינו אלא מזון מקולקל שמוטב להימנע ממנו ככל הניתן. ארבעה מוקדים עיקריים מחוללים את אובדן חיוניותו של המזון. אכנה אותם השחתה מוסרית, השחתה כימית, השחתה בישולית והשחתה שבשעת האכילה.

ההשחתה המוסרית עניינה בניצול מחושב היטב, החורג הרבה מעבר ליכולת הטבעית של האדמה או של החי לשאת, ומטרתו הגברת התוצרת ממניעים כלכליים, דבר המושג באמצעים מלאכותיים. למשל, צמחים המניבים ללא קשר כלשהו לעונות השנה ויבולם גבוה הרבה מכפי שטבעם ייעד אותם לשאת. שיטות גידול נצלניות ומניפולציות גנטיות שהופכות את הצמחים למקבילה של פרות חולבות עומדות בדרך כלל מאחורי עניין זה; ביצי סוללה שהן אותו הדבר עצמו, בתוספת ייסורי גיהינום שעוברות המטילות; בשרם של בעלי חיים שגודלו כבשר, כאילו לא היתה נשמה באפם; חלבם של יצורים כאלה, וכן הלאה. גם קריאה של חומר כזה אינה במיוחד יפה לבריאות.

ההשחתה הכימית עניינה בחומרי הדברה כאשר מדובר במזון מן הצומח, או בתרופות סינתטיות על סוגיהן ככל שמדובר במזון מן החי. ההשחתה הבישולית היא זו שאינה כוללת התייחסות כלשהי למהותו של המזון, גם בכוונת הטבח וגם בתהליך הבישול. תוצאתה מתגלמת באוכל מבושל יתר על המידה, שרוף מדי או מעוך מדי, מתובל או משולב ללא הרמוניה, או כזה שעבר זמן רב מדי מזמן הבישול שלו ועד שהוא מגיע אל בני מעינו. דפוסי אכילה מזיקים כוללים אכילה מהירה, נטולת כוונה ומחוסרת תשוקה, ואכילה שמתוך אובססיה או מתוך חרדה מפני המזון עצמו. אלה לבדם יכולים להיות אחראים למיני בעיות בריאות, גם כאשר מדובר במזון משובח במיוחד.

המזון התעשייתי המוכן, למשל, זה המגיע אלינו מבושל, ארוז וקפוא, מגלם את פסגת ההישגים של המטבח המודרני בהקשרים אלה, והוא, בפשטות, מזון מקולקל ומשומר למוות. גם רבים מבין חומרי הגלם התעשייתיים, כדוגמת השמן המזוכך, הקמח הלבן, קופסאות השימורים, החלב המפוסטר ואפילו הדבש המורתח הם מזונות השרויים בשלבים שונים של קלקול משומר היטב. תכליתו של עניין זה בצורך בהארכת חיי המדף של המזון, מתוך השאיפה לסיפוק כללי המסחר המודרניים וללא התחשבות ממשית  בבריאות הצרכנים. מה טעם, לפיכך, לצרוך מזונות אלה כלל, גם אם יעמדו בקריטריונים של תפריט הדיאטה המומלץ?

הכלל הראשון של תזונה: אכלו בשמחה

מעניין לציין שהכלל הראשון של הרפואה הסינית הגדולה, אינו אלא לאכול בשמחה. לפי עיקרון חשוב נוסף נמדדת איכותה של הארוחה בקיומה ובמידת עוצמתה של התחושה המיטיבה שלאחר האוכל. מאלו משתמע כי מי שאוכל מתוך חדווה, תשוקה והכרת תודה, אולי אפילו אם מדובר בפיתה עם שווארמה ואמבה או בסופגנייה מצופה – לא יינזק. אך הוא בוודאי יינזק, כלומר ישמין, כאשר התשוקה אל אותם מזונות נובעת מתוך התמכרות, כי אז יאכל אותם מתוך רגשות מעורבים ואפילו תיעוב.

אז נקודת מוצא טובה לתהליך של הרזיה, היא זו המוסיפה כוונה מודעת לכל עניין המזון והאכילה והתייחסות בסיסית למהותם ולאיכותם של הדברים שאנו מבקשים להכניס אל גופנו ולתחושות שהם מעוררים בנו. למעשה מדובר במעבר הדרגתי לתפריט שמזונותיו נקיים וחיוניים ככל הניתן, אך מתוך מידתיות, מתינות וסלחנות גדולות כלפי האפשר.